תכירו את החיילים שלנו

תכירו את החיילים שלנו: לרגל יום הזיכרון בחרנו לספר את סיפורם של החיילים ששכלו את יקיריהם ובחרו, לזכרם, בתפקיד משמעותי

סמלת מ': "לתת מעצמי כמה שאני יכולה"

סמלת מ', בת 20 מהיישוב רקפת שבמשגב, משרתת באמ"ן, בתו של אל"מ אלכסנדר סשה חייקוב ז"ל ששירת ביחידה 504. אלכסנדר נפטר בעת שירותו הצבאי ממחלת הסרטן (בשנת 2009).

מ' למדה בתיכון האזורי במשגב במגמת תנ"ך ואמנות והיא הבת הקטנה אחרי שני אחים גדולים. "כיף לגדול ביישוב כזה. הייתה לי ילדות קסומה".

בגיל 18 הלכה למכינה קדם צבאית "נשרים קלו", "זאת הייתה השנה הכי משמעותית בשבילי ואני ממליצה לכל אחד שבאמת רוצה להרגיש מה זה להתנדב ומה זה לעשות משהו למען החברה ללכת למכינה. קיבלתי שם הרבה כלים לחיים, למדתי שכל דבר אפשר לתקן, וזה המקום הכי חינוכי בעולם".

ליחידה הגיעה אחרי מיונים קפדניים ובעיקר, "בשל הרצון לתת מעצמי, להשקיע כמה שאני יכולה ולהרגיש שאני תורמת, שזה משהו שלמדתי בבית".

זיכרונות מאבא

"אבא שלי לא היה גיבור מלחמה, אך זה לא עושה את הקושי לקל יותר. הוא נפטר מסרטן כשהייתי בת תשע, בזמן ששירת בתפקיד מפתח ביחידה. הוא הגיע לארץ בגיל שש מאוקראינה וכחלק מהרצון לממש את הפטריוטיות שלו, גדל בקיבוץ מזרע והגיע בהמשך לצנחנים.

אני זוכרת שהשתחרר ורצה להתחיל בחיים האזרחיים, אך אז קראו לו להמשיך והוא הגיע לדרגת אלוף משנה כשבאמתחתו תפקידים ראויים.

המחלה שלו ליוותה אותי מגיל שנתיים ועד שבועיים לפני מותו, בתאריך 29.5.2009 עוד ישב וניהל שיחות וישיבות כמו בימים כתיקונם.

אבא שלי היה איש של משפחה. למרות הקושי והמרחק בין הבית לבסיס, תמיד פינה לנו זמן וימי שישי היו הימים שלנו ביחד. אני אפילו ,זוכרת כמה מאושרת הייתי כשקנה לי את הטמגוצ'י הראשון…

התחביב של אבא היה לצייר, הבית שלנו מלא בציורים שלו. את החיבה לאמנות ירשתי ממנו, ובגלל זה גם הרחבתי אמנות בתיכון.

בבית אנחנו משתדלים לקיים את המורשת של אבא, שבאה בעיקר לביטוי בחינוך לערכים, באופטימיות, תוך שימוש בהרבה הומור. אבא היה מסמר הערב, כולם אהבו אותו, תמיד ידע לתת את המילה הנכונה בכל סיטואציה וכך אנחנו זוכרים אותו.

השנה, בכל התקופה המטורפת הזאת של הקורונה, לא נוכל להנציח את זכרו של אבא ביום הזיכרון, קשה, אבל נישמע להנחיות ונעלה לקברו ביום אחר".

יש על מי להישען

מגיל 12 מ' בארגון "אלמנות ויתומי צה"ל" שדרכו עשתה גם טיול בת מצווה. הארגון עזר למשפחה להתמודד עם האובדן בנוסף על קצין מלווה מטעם היחידה ששומר על קשר עם המשפחה ומשמש אוזן קשבת בכל עת.

היום מלווה את המשפחה רס"ן ע', בן 34, שהקשר שלו עם אמה של מ' כל כך טוב עד שהוא קופץ אליה בכל פעם שהוא באזור, גם עם האישה והילדים.

"אני מרגיש כמו בן משפחה, אין תחושה של זרות או פורמליות. הקשר מאד הדוק וחזק. הרעיון הוא שאת מי שאיבדנו לא נוכל להחזיר, אך הקשר הזה נותן למשפחות ביטחון, בחגים אני מחלק שי למשפחות השכולות מהיחידה וכל המעטפת גורמת למשפחות להרגיש שלא שכחנו אותן ואת יקיריהן וזה מה שחשוב".

תוכניות לעתיד יש?

מ': "אני רוצה להשתחרר, מציעים לי להישאר, אך עדיין לא החלטתי. בכל מקרה אקח את הכלים והידע שרכשתי פה ואשתמש בהם להגיע למשרות בעלות עניין בצמרת ולעמדות שאבא שלי יהיה גאה שהגעתי אליהן".