עמותת משפחה אחת הוקמה לפני כ-15 שנה על ידי שונטל ומארק בלזברג, כאשר שונטל היא מנכ"לית העמותה עד היום. בזמן הקמת העמותה, משפחת בלזברג, במקור מקנדה, הייתה אמורה לחגוג בת מצווה לבתם בירושלים. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה והמדינה בכלל והעיר ירושלים בפרט, חוותה לא מעט פיגועים. בצל הפיגועים ביטלה המשפחה את הגעתה לירושלים ובמקום, החליטה לקחת את הכספים שיועדו לבת המצווה ולהשקיע אותם בפרויקט החברתי שהפך לימים לעמותת משפחה אחת. העמותה מלווה משפחות של נפגעי טרור, משפחות שכולות של חללי צה"ל שנהרגו בפעולות טרור ומשפחות של פצועים. תחומי הסיוע מגוונים וכוללים בין היתר סיוע כספי הכולל תמיכות חודשיות, מלגות לימודים, סיוע בהנצחה, סיוע רפואי, סיוע נפשי, גיבוש על פי חלוקה לקבוצות גיל ומשפחות, ייעוץ משפטי וכלכלי ועוד.
לעמותה רכזי משפחות שעובדים בכל הארץ. ברגע שקורה אירוע בו משפחה הופכת לשכולה, הרכזים מגיעים למשפחות, מציגים את עצמם ומציעים את ליווי העמותה. ייחודיות העמותה היא בליווי הצמוד והקשר הקבוע עם המשפחות שנמשך לכל החיים.
לפני כשנה השיקה העמותה את הספר "טעם לחיים", ספר בישול ייחודי ומרתק. הספר מרכז בתוכו מתכונים משולבים בסיפורים אישיים של אמהות ואבות שכולים המספרים על בנם או בתם שנפלו ועל המתכון שבחרו לבשל ולשתף לזכרם. עורכת הספר היא דינה קיט מירושלים שאיבדה שני בנים, אחד ממחלה והשני בצבא.
"הרעיון לספר היה קיים אצלי 11 שנה", מספרת קיט, "אחרי כשנתיים מנפילתו של בני אופיר (נפל בשנת 2001 בגוש קטיף) רציתי להוציא ספר מתכונים בעזרת עמותת משפחה אחת. נציגי העמותה הגיעו אלינו וחיבקו אותנו. אני עבדתי 25 שנה בהדסה הר הצופים, ואחרי הנפילה של אופיר לא היה לי הכוח להתמודד ולעבוד. אחרי שנתיים עזבתי את העבודה ולמחרת הגעתי לעמותת משפחה אחת בהתנדבות מלאה ומאז אני שם 13 שנה. העמותה נתנה לי יכולת לגלות בתוך עצמי שאני מסוגלת ויכולה לחבק את הכאב, להמשיך הלאה ולהיאחז ולעשות למען אחרים יחד עם כל הצוות המקסים. אני עובדת צמוד עם שונטל בלזברג שהיא העוגן שלי, נותנת לי כוח, עוזרת לי ותומכת בי כל השנים האלה.
"בעמותה אנחנו עושים הרבה דברים נפלאים, כמו הספר הזה. העליתי את הרעיון של הספר מול שונטל והיא מאוד תמכה בי. שאלה איזה ספר הייתי רוצה, ואני עניתי שאני רוצה שייצא ספר עוצמתי, אופטימי, שמח וצבעוני ושחשוב שדרך הספר והאוכל תיווצר המשכיות. אוכל זה חיים, בלי אוכל בן אדם לא מתקיים. זה מסמל חיים ורציתי להביא את הבנים והבנות דרך האוכל ולהנציח אותם דרך האוכל. זה ספר עצוב שרציתי שיהיה כמה שיותר אופטימי. בתמיכה של שונטל מצאנו את האנשים הנכונים שיעבדו על הספר, שלחנו טופס הרשמה, ותוך כדי האיסוף של החומרים גם נולד הרעיון לצלם את האמהות תוך כדי עשייה. אני העורכת הראשית של הספר, מיכל גליק עזרה לי לערוך והצלם הוא יצחק גליק.
העמותה מימנה את כל ההוצאות וכל הצוות עזר ועמל. אני מאוד מרוצה מהתוצאה, אני מקבלת פידבקים טובים ורואה שאנשים מתחברים לספר.
"רציתי שהספר לא יהיה יותר קשה ממה שהוא במהותו. התמונות, המתכונים והחיוכים, מעבירים עוצמה. מדובר בספר אחד במינו ואני שמחה שהצלחתי להנציח את הילדים בצורה אותנטית, שונה ואחרת. הייתי רוצה שהספר יהיה בכל מדף ובכל בית לזכר הילדים שהם היקרים לנו מכל. בעולם נורמלי ילדים קוברים את ההורים וכאן במדינה העניין התהפך והעולם נחרב עבורי. יש קשיים והתמודדויות. לאבד ילד זה גרוע מאוד אבל צריך פרופורציות ולראות את החיים בצד של הטוב, כי את הרע לא צריך לחפש. צריך להיאחז בטוב. למרות שאיבדתי שני בנים אני מחפשת כמה שיותר דברים טובים וחשובים. המסר של הספר הוא לראות את הצבע והחיים בכל האפור והשכול במדינה".
בין האמהות שסיפוריהן מופיעים בספר ג'נט זנה ושרה זיידנרייס מנתניה.
ג'נט זנה: אוכל פשוט
עמית זנה ז"ל, בן 19 במותו, נהרג בשנת 2000, לאחר שמחבלים ירו על האוטובוס בו נסע כדי לעשות אבטחה ביישוב בשומרון.
בספר מציגה זנה את מתכון עוגיות הריבה שעמית אהב. "עמית אהב אוכל פשוט. שניצל שרוף, הרבה בצקים. את עוגיות הריבה הוא היה טורף", היא מספרת, "בתחילה הייתי קונה אותן בכמויות עד ששכנה נתנה לי את המתכון והייתי אופה לו. מאז שעמית נהרג אני לא עושה את העוגיות האלה".
ג'נט ומרדכי זנה מתגוררים בדירה מקסימה בסוף רחוב ויצמן, סמוך לגן השעשועים הנושא את שמו של עמית. לבני הזוג שתי בנות נשואות ונכדים, בהם שתי נכדות שבקרוב יתגייסו לצה"ל. ג'נט עובדת בגני ילדים: "מאוד משמח אותי לעבוד עם ילדים, ובכל גן אני נפגשת עם השם עמית. פעם זו בת ופעם זה בן. בעבר התנדבתי לעזור בגן של עמית, ועכשיו זה מחזיר אותי לימים ההם ואני שמחה עם זה".
עמית למד בבית הספר בן גוריון (היום נעמי שמר) ובתיכון אורט יד לייבוביץ וסיים לימודי הנדסאי במכללת הרמלין. בסיום הלימודים התגייס לחיל האוויר. "למרות שעמית אהב בצקים הוא לא היה שמן. הוא התאמן בבית במשקולות ואהב לטפח את הגוף שלו. הוא היה בחור מסודר והקפיד על הסדר והניקיון. את הבמבה הוא היה אוכל בקיסם", היא צוחקת.
שרה זיידנרייס: רק אוכל מבושל
אליה (רחי) רוזן ז"ל, בת 38 במותה, נהרגה בפיגוע של מחבל מתאבד בכניסה לקניון השרון בדצמבר 2005. היא הותירה אחריה בעל ושלושה ילדים. אמה, שרה, הציגה בספר מתכון של עוף ברוטב.
"רחי הגיעה לקניון השרון עם חברה כדי לקנות בגדים לקראת תחילת עבודה חדשה. כשהיא הייתה בתוך החנות, לפתע היא הרגישה צורך לצאת מהקניון כאילו משהו אמר לה שמשהו עומד לקרות. חברתה אורית התלוצצה ואמרה לה שאולי היא מרגישה את הפיגוע הבא, חצי שנה קודם לכן היה פיגוע התאבדות באותו מקום. רחי יצאה, אורית אחריה ובדיוק בכניסה, ליד המאבטח היה פיצוץ. חמישה נהרגו, בהם רוחי. אורית נפצעה".
רחי גדלה ברמת אביב, סיימה את בית הספר אליאנס ולמדה פסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. מספר חודשים אחרי מותה הייתה אמורה לסיים לימודי תואר שני במינהל עסקים. "רוחי התחילה לבשל בגיל 12, אחרי שיצא הספר של רות סירקיס 'ילדים מבשלים. הילדים שלה, נכדיי, אכלו רק אוכל מבושל. לאחר מותה הם גדלו לתפארת עם אבא שלהם, גדי רוזן. הנכדה נועם סיימה עכשיו קורס קצינות עם השלמה חילית של תומכות לחימה. בטקס היא מאוד התרגשה וכולנו בכינו יחד איתה. רוחי הייתה חסרה לנו, היא תמיד תחסר. במשפחה, לא ויתרנו להם, לא ריחמנו עליהם, נלחמנו לתת להם כוח ותקווה. גל הבכור הוא פראמדיק צבאי ואזרחי ורוצה ללמוד רפואה, רועי הצעיר לומד בכיתה י' בבן גוריון ברופין וגדי החתן שלנו הוא איש מקסים".
