בכל שנה לקראת יום השואה מעלה יעל מילפלדר מבית יצחק את סיפורו של אביה יוסק'ה רוזנברג ז"ל תושב נתניה ששרד את מחנה ההשמדה אושויץ.
"אבינו, שורד שואה עבר את התופת, איבד את רוב משפחתו, עלה ב1947 לארץ ישראל. עם הקמת המדינה בגיל 17 התגייס, עלה על מוקש בינואר 1948 ואיבד את רגלו בשדה הקרב. אבא הקים בית לתפארת בישראל עם אמנו ה"צברית" יהודית לבית פיק ז"ל הם ילדו שלושה ילדים. אבא זכה לשניים עשר נכדים ולשלושה נינים. מאותו גזע שנגדע צמחו ענפים חדשים וזה היה נצחונו הגדול".
מחר ערב יום השואה, שבע שנים לפטירתו של יוסף יוסק'ה רוזנברג ז"ל מספרת בתו יעל את סיפור חייו כפי שהוא סיפר לה ולאחיה:
"גדלנו בבית ישראלי . אבא לא שיתף ולא סיפר על שעבר אותו בתקופת השואה, אלא רק כשבגרנו וכבר היינו בעצמנו בעלי משפחות. אבא רצה להרגיש צבר ולאמא היה חשוב ביותר שנגדל בבית בריא ללא טראומות השואה. אנחנו הבטחנו לאבינו האהוב לפני שנפרד מן העולם הזה שתמיד נזכור ואף פעם לא נשכח.
וכך מספר יוסק'ה רוזנברג בספורו שנכתב שנה לפני מותו
"נולדתי בשנת 1930 בעיר חוסט שבהרי הקרפטים אשר בצ'כסלובקיה. משפחתי היתה בעלת ייחוס. אבי היה ראש ישיבה. היתה לו חנות לכלי בית ופורצלן, חנות ששגשגה עד שההונגרים נכנסו לחנות, בזזו אותה והחרימו אותה. אבא נותר חסר אונים וללא מקור פרנסה. ממשפחה אמידה בעלת רמת חיים גבוהה הגענו למצב כלכלי קשה.
ימים ספורים לפני שנשלחנו לאושוויץ הגיע לביתנו יהודי ג'ינג'י עם מחברת דקה ובה כתב יד של 'ישמח משה' מייסד קהילת סאטמר. אבי זרז אותי להחביא את ספרון יקר הערך כדי שלא יימצא לעולם. החבאתי את המחברת על הגג שהיה עשוי מרעפי בוץ. יצר ההישרדות דרבן אותי למעשים יוצאי דופן לנער בגילי.
שנים רבות לא יכולתי לספר את סיפור חיי, השואה הותירה את נפשי פצועה, בלי יכולת לבטא את עצמי, להוציא את הסיפור מקרבי ולהפכו למילים.
חיוך של שחרור
היינו כמאה איש בתוך קרון בהמות קטן, צפוף ומחניק. בקרון היתה גם סבתא שלי בת התשעים ועוד קשישים שישבו ושוחחו ביניהם. בקרון היו גם ילדים קטנים. אחי הקטן בן שלוש ואשה שהניקה. היה קשה לראות את הסבל של הנשים והילדים.
בערב חג השבועות, בשעה שלוש אחר הצהרים הגענו לאושוויץ.
ד"ר מנגלה עמד שם. שרק לעצמו מנגינה, אוחז בידו מקל ומחלק את האנשים לצד ימין ולצד שמאל. הלכנו בטור, לעבר ד"ר מנגלה מפוחדים כאשר החיילים הגרמנים עמדו בקרבתו עם כלביהם הנובחים בטירוף. אמא נשאה על ידיה את אחיי הקטנים ואחותי הקטנה שוריקה החזיקה בחצאיתה, בידה החזיקה אמא סיר לילה. אחיי: אסתר, יהושע, שרה ודוד הקטן זיכרונם לברכה, הלכו עם אמא וככל הנראה הובלו מייד לתאי הגזים.
היינו כמו אלפי דגים בתוך רשת של דייג. הם פשוט דגו אותנו. אני נשארתי לצדו של אבא והחזקתי בידו.
נכנסנו פנימה לתוך מבנה שם גילחו אותנו, גילוח יבש ומכאיב ללא מים. גילחו את הראש, את המפשעה ובתי השחי. אחר כך לקחו מברשת טבולה בליזול, כנראה לחיטוי או כנגד כינים ומרחו על גופנו שהחל לצרוב ולשרוף מכאב. למחרת לקחו אותי לקעקע על זרועי את המספר: A9459 שמותינו נמחקו כלא היו. הפכנו להיות מספרים בלבד.
הייתי עם אבא כיומיים כאשר הרמקול הודיע בגרמנית שצריכים שענים.
אבא דחף אותי ואמר: 'לך, למדת לתקן שעונים'. בדיעבד, הבנתי שבמעשה זה אבי הציל אותי.
היה זה בערך היום השלישי לאחר ששרפו את אמא והילדים. שם ראיתי את אבא ושני הדודים עומדים בין אלפי אנשים, מסודרים בחמישיות והקאפו מכים אותם. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא.
ליבי נשבר, במשך כמה ימים התחבאתי בצריף על הדרגש העליון. בכיתי וסירבתי לאכול. הייתי בן 14 והבנתי שאבא לא יחזור עוד. ידעתי שאמא והאחים כבר לא בחיים, אך התקשיתי להאמין. מאז אני חולה בנפשי."
יעל: "את השואה שרדו אבי יוסק'ה רוזנברג ושתי אחיותיו הגדולות חדוה ז"ל ומרים תבדל"א. אך הוריו וארבעת אחיו הצעירים: אסתר בת 12, יהושע בן 9 ,שרה בת 7, ובן הזקונים דודי בן 3 , כמו מרבית משפחתו המורחבת ניספו באושוויץ.
מאושוויץ הועבר אבא ליבוז'נה והיה בן חסותו של קאפו בשם יאנק , שאימץ אותו בשל הדמיון לאחיו הצעיר. בזכותו ניצל כמה פעמים ולא רק מידי הגרמנים, אלא גם מידי אנשי קאפו אחרים שהיו פדופילים ואנסים. אחרי תשעה חודשים ביבוז'נה, באחד מימי החורף 1945 יצאו לצעדת המוות מיבוז'נה לבויטן ומשם לבלכר.
בינואר 1945,בעת הפצצת הרוסים ברחו הגרמנים מאזור המחנה וזו היתה הזדמנות לפעור חור בגדר בעזרת מקושים וגרזנים ולברוח אל היערות. דרך היערות, הסתתר אבא באסמים ונסע על גגות של רכבות, הצליח להגיע לעיר הולדתו חוסט. במרתף ביתו מצא את היהלומים שהסתיר לבקשת אביו וכמו כן ספרון ההלכות שנכתב ע"י הרב ישמח משה אותו העביר לנינו של אותו רב.
אבא עלה ארצה לאחר שאיתר את אחיותיו הבוגרות ברומניה. מאחר והיה איסור לעלות לארץ הוא הגיע עם תעודה הרשומה על שמו של אדם שעזב את פלשתינה ונספה בשואה וקיבל את שמו ופרטיו.
יוסק'ה רוזנברג הגיע כנער בן 17 , שרד שואה והתגייס לצבא עם פרוץ מלחמת השחרור. הוא נשלח לקורס חבלה ולאחר הקורס נשלח עם חבריו לזרוע מוקשים בשדות מסביב לירושלים על מנת למנוע מהמצרים להתקרב, סופח לחטיבת אלכסנדרוני ונשלח לפינוי מוקשים בשדות עין שמר. בנסיונו לנקות שדה זרוע מוקשים עלה על מוקש רגל ורגלו נקטעה בשטח. הוא עבר אין ספור ניתוחים וטופל חודשים ארוכים בבית החולים האיטלקי בחיפה. כל השנים סבל מכאבי פנטום קשים אבל תפקד באופן רגיל לגמרי עם פרוטזה.
כחלק מתהליך השיקום קיבל רשיון למונית. הוא עבד בתחנת "מוניות השרון" בנתניה וקנה דירה בשיכון ותיקים, בעזרת משכנתא לחמש עשרה שנים. המונית העניקה לו בסיס כלכלי. לאמי שמשפחתה גרה בנתניה (שיכון מזרחי) הייתה חברה שגם אביה היה נהג מונית, וכך הכירו.
לאחר נישואיהם גרו הורי תקופה קצרה ברח' ברודצקי עד שרכשו דירה בדיזנגוף מספר 5. דירה שהיתה קרובה למרכז העיר ולתחנת המוניות. אמי עבדה כמורה בבית ספר שורשים.
אבא היה איש טכני, הדירה בדיזנגוף עוצבה על ידו, שולחן האוכל שהיה בעצם מגירה הפוכה, גרם המדרגות שבנה בדירה ושילב בהם "רלסים" ממדרגות אוטובוס ועוד פטנטים רבים שהמציא ממוחו הקודח. בבגרותם עברו להתגורר ברחוב רמז 3 שם אימנו נפטרה .
אין ספק שאלמלא אירועי ילדותו היה יכול להיות אומן או אדריכל מצליח.
חשש גדול היה לאבי להוליד ילדים לעולם הזה .למרות זאת, ילדו הורי שלושה ילדים. בגיל ארבעים ואחת קיבל אבא התקף לב קשה בעבודה כנהג ומיד לאחריו התקף לב נוסף ולכן נאסר עליו לעבוד כנהג מקצועי. הוא עבד עוד תקופה קצרה בענף היהלומים ומגיל ארבעים ושתיים הפך ל"עקר הבית". הוא היה השף שלנו והיה אמון על המטבח. אבא ואמא היו חברים ב"בית הלוחם" בתל אביב ,ביתם של נכי צה"ל.
אבא ניחן ביד טובה, הרבה לצייר, לעצב ולתפור עם אמא שטיחי קיר מטלאים, לתקן ולהמציא, לחפש פתרון טכני לכל בעיה שנקלע אליה. הוא לא היה איש מצחיק אבל היה לו חוש הומור מצויין. תמיד הלך עם ג'ינס, משהו שקשור אולי לרצונו להיות צבר.
לאחר מות אמי, בריאותו התרופפה והוא נאלץ להתנייד עם כסא גלגלים. אבא היה אדם מיוחד. איש שיחה מרתק, ידען בכל תחומי ההיסטוריה והאקטואליה. קרא ספרות וספרי היסטוריה. אדם סקרן מלידה וחכם מאד. בשנותיו האחרונות צייר בטוש גם זכרונות מהשואה ואולי במובן מסויים חי מחדש את הטראומה. כל עולמו היה בילדיו ובנכדיו.
