יש לנו מפרץ נהדר בחיפה שמתאים גם לאימונים בחורף, ויש נוער נפלא שמטיב לשייט. הבעיה היא התמיכה הכלכלית. שייטת תחרותית עובדת קשה כל השנה, חיים סיזיפיים בשביל תהילת עולם באולימפיאדה. אני רואה כל בוקר בחוף השקט את גילי כהן ונינה אמיר מהסגל האולימפי. כמה מאמץ וכמה תשוקה יש להן, הבעיה שעם תשוקה לא הולכים למכולת. אין בניית מסלול חיים כלכלי ואקדמי ונשים פורשות בגיל צעיר.
ידוע שבשיט נשים הגיל הקלאסי לזכייה הוא 35. מצד אחד השייטת עדיין זריזה ובעלת כישורי גוף ומצד שני היא מפתחת אינטליגנציה ימית וניסיון. השילוב בין הדברים מביא את המדליות. איזו בחורה בארץ תתמיד עד גיל 30, אם לא יהיה לה אופק כלכלי ויכולת לשלב קריירה מקצועית עם חיי משפחה. לחיות על רוח ומי ים ולהקריב קורבן אישי זו בקשה מופרכת מהספורטאיות הנפלאות שלנו. יש מספיק כסף למדינה לפתח זן אציל של לוחמות רוח וגלים כדי שבאולימפיאדה בעוד שמונה שנים נביא מדליות בשיט, ואם זה לא יקרה – חבל על הזמן והמאמץ. בסוף בסוף, אף אחת לא יכולה לחיות סביב מפרשיה ללא תמיכה מערכתית ברורה ומוכחת. אני מציע למירי רגב השרה במקום להתעסק בשטויות, להירתם למאמץ הזה, שבמחיר זול יחסית אפשר להשיג הרבה גאווה לאומית. ואני בעד הרבה גאווה לאומית.
