למכבי חיפה יש סוף סוף מאמן. קוראים לו רנה מולנסטיין, והוא הולנדי בן 52 שהיה בעבר עוזרו של הגדול מכולם, אלכס פרגוסון האגדי. לפעמים עוזר מאמן הוא כמו סגן נשיא בארצות הברית. רוצים שיהיה בשטח, אבל שלא יקבל נשיאות. בתור אוהד ספקן, אחד שאחרי שנעקץ על ידי נחש מפחד אפילו מחבל, אני מכיר מקרוב את קללת המאמנים הזרים בחיפה. זה לא עבד עם אף אחד בעבר, וזה סימן שאלה גדול לגבי העתיד.
מתוך זהירות, לא קפצתי משמחה ואני עדיין חושב שבחוויית הכדורגל הישראלי, שהיא חוויה שונה מאירופה, קשיי ההסתגלות וחוסר הסובלנות של האוהדים וההנהלה עלולים להיות למכשלה אפילו לאיש כדורגל מנוסה עם רקורד מרשים כמו מולנסטיין, להלן מולני.
מה שחיפה צריכה היום זה פחות ידע ויותר כריזמה, פחות טקטיקה ויותר מחויבות. האם מולני יוכל לעשות זאת, והאם יקבל את המעמד המגיע לו כשרף הציפיות כרגע, בעקבות החתמתו ובעקבות החתמת שחקני הרכש רועי קרת וקמיל ואצק, הוא בשמיים. שם המשחק כרגע הוא סבלנות. פתיחה סבירה והסתגלות של כולם. חשוב לפתוח רגוע את העונה ולקוות שלא נתחיל כמו בעבר הקרוב עם קטסטרופות, ובסוף בסוף זה השחקנים שצריכים לתת הכל. ועוד משהו: אם זה לא יילך, תמיד אפשר לסיים עונה עם מאמן הנוער או להביא מאמן ישראלי על תנאי. נקווה שהשנה החמה שעוברת על כולנו תמיס את הקרח ונצא אחרת. אינשאללה.
