הליגה הישראלית תמיד הייתה בשבילי המים והלחם של הכדורגל. השבוע ראיתי את שתי הקבוצות מחיפה משחקות ומסתבר כי הדרך לבאר עדיין רחוקה. נכון שהמעבר ממשחקי היורו בקיץ לליגה תמיד יוצר נפילת מתח, אבל אי אפשר להישאר אדישים נוכח הרמה הירודה.
אם בהפועל חיפה לא מתכננים גדולות ונצורות ובונים שוב על עונת הישרדות, זה בסדר, אבל במכבי חיפה עשו הקיץ חריש גדול, פיטרו מאמן והביאו, בתקציב גדול, צוות ניהולי ושחקני רכש, תוך הושבה על הספסל של שחקנים כמו נטע לביא וגילי ורמוט. בינתיים אין חיבור והרמה מאוד נמוכה, שלא לומר מביכה. נכון שדרושה סבלנות למשהו חדש ואחר, אבל בינתיים מה שמכבי חיפה הראתה בשבת במגרש של סכנין, היה מתחת לכל ביקורת. קישור נרפה, התקפה חלשה והגנה שעדיין לא מפוקסת.
הנחמה היחידה היא השוער לויטה, תוצרת כחול לבן, שהולך ומתגלה כסיפור הצלחה. המאמן ההולנדי הכריז אחרי הניצחון על הפועל תל אביב, כי פניה של חיפה לאליפות. האוהדים לא מאמינים לו ורואים בהצהרתו נאיביות וחוסר ידע בסיסי בכדורגל שלנו. כרגע רק באר שבע ומכבי תל אביב מסוגלות ללכת על התואר, ואילו אנחנו בחיפה נסתפק בכדורגל טוב, כדורגל משתפר משבת לשבת, ואם יקרה משהו מתחום הניסים, הרי שאנחנו הראשונים שנאכל בשמחה את הכובע, ובתיאבון רב.
