יותר ויותר פעמים אני שם לב שבתוך הליכוד המתלהם והימין שאיננו עוצר באדום, השרה גילה גמליאל מתגלה כאישה בעלת אג'נדה דמוקרטית שומרת חוק ומאוזנת מבחינת השקפת עולמה. היא אינה מתלהמת בכיכרות, אינה מחפשת לאסוף קולות ולצמוח מדמגוגיה זולה שמציג הימין לאחרונה. גמליאל לא מוכנה לראות איך הפאשיזם הולך וצובר תאוצה במסדרונות השלטון, ועמדתה הנחרצת והברורה בעניין תאגיד השידור מלמדת שצומחת לנו, בין ים המילים וההסתה של חלק משותפיה לקואליציה ולממשלה, מנהיגה אמיתית, אישה חברתית שמהווה היום מגדלור של תקווה בתוך ערפל הייאוש השלטוני.
מצד אחד אני מלא תקווה כשאני שומע את גמליאל במגוון דעות פוליטיות וחברתיות. מצד שני אני חושש שהליכוד, שזז ימינה בגלל הבית היהודי שמזנב בו, עלול לפלוט אותה החוצה, כמו שקרה לרבים וטובים לפניה, שחשבו שהליכוד הוא בית חם, עד שהתעוררו ומצאו את עצמם מאחורי הדלת בחוץ, בתוך מדבר פוליטי. היום, יותר מאי פעם, שתי נשים הפכו להיות סמל חי של הליכוד – מצד אחד השרה מירי רגב, שדורכת ברגל גסה על האמת למען קידומה הפוליטי, ומצד שני השרה גילה גמליאל, שמקדמת אג'נדות חברתיות ופוליטיות מתונות של דרך המלך. המאבק הסמוי והגלוי ביניהן יקבע בעתיד איך תיראה מדינת ישראל בשנים הבאות – תזזיתית, פאשיסטית ודורסנית, או ליברלית מתונה, מאופקת ומקובלת במשפחת העמים.
