בעקבות מכתב שכתב המשורר , הסופר והמחנך עמנואל בן סבו לסופר פרופ' לחיים באר על שכינה את הציונות הדתית כסרטן, הגיב הסופר במכתב התנצלות מצידו.
בן סבו: " מודה ועוזב ירוחם, זו לא העת למלחמות היהודים להרבות בפילוגים, זו העת לחיבורים ולהרבות אהבה".
במכתבו כותב עמנואל בן סבו: מי עמנואל בן סבו, בן לציונות הדתית, יליד בית שאן, בוגר ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר, מרצה במכללות, מנהל חינוכי בפנימיה טיפולית, מחנך, משורר סופר ופובליציסט , השתתפתי פעמיים בשיעורים שלך בקיבוץ גבע , קראתי בשקיקה והנאה את ספריך, ושאלה אחת עימי , מדוע?
מדוע ההכללה? מדוע החרון והזעם? מדוע הסגנון הבוטה?
אתה בעצמך עד כמה שזכור לי למדת בחינוך הממלכתי דתי בבית הספר היסודי " במעלה" עם מורי הרב יצחק שיל"ת בישיבת ההסדר בה הוא מלמד, למדתי, אינך זקוק לציון ברם, ברי לי שהינך ציוני , אוהב מדינת ישראל ועם ישראל, ובכל זאת האם ראוי בעיניך שדווקא בימי הסופה הסער בהם נמצא העם, בעת שאנו מייחלים שלא ישמע ה" הותר לפרסום" נזקק העם לדבריך החמורים, המקטבים?
מכובדי, נער הייתי וגם זקנתי במידת מה, וראיתי מי שקונה עולמו בשעה אחת, ראוי שכבודו ימצא את הדרך לחזור בו מהדברים הנוראים ויפייס את אחיו הציונים הדתיים .
חיים באר , המעיין ממנו שאבו אבותינו המומתים הוא מבאר חיי הנצח של העם היהודי , עם כיפה , ללא כיפה, עם מגבעת וקסדה .
כאיש רוח אשר נשמה יתרה באפו נדמה כי ראוי ביותר שתחזור בך מדבריך הנוראיים נגד חברה שלימה , אם תאבה ואם לאו , אחים אנחנו. "
הסופר חיים באר הגיב במכתב אל הסופר עמנואל בן סבו: ""אין אדם נתפש על צערו," קובע הרמב"ם ב"מורה נבוכים" בבואו ללמד מקצת סנגוריה על איוב שמחוֹזק מכאוביו התחיל לחרף ולגדף כלפי מעלה.
דעת לנבון נקל שבבוקר שמחת-תורה שבו היינו אמורים לזמר בבתי- הכנסת את המילים "החַיִל והחוסן למי ולמי" התמוטטו עלי, כמו על כלל ישראל, השמים. אנחנו, שגדלנו על האמונה הוודאית שמלחמות, ומלחמות קשות, אמנם עוד נכונו לנו כאן, בארץ, לאורך הדרך, אבל פוגרום דוגמת הפוגרומים הרבים מספור שהיו מנת חלקו של עמנו לאורך הדורות, כבר פס ועבר מן העולם, התבדנו ובגדול.
בצערי, ביגוני, ובחרדה הנוראה שמא אירוע זה אינו רק מה שהוא עצמו, אלא שמא הוא גם מבשר חלילה את קץ חלום קיומו של הבית השלישי, התחלתי לחרף ולגדף במהלך החיפוש אחר אשמים שבהם נוכל לתלות את הקולר למה שארע לנו.
כמי שראשית חינוכו בבית גידולה של הציונות הדתית, כמי שדגל על ערכיה הראשונים של תורה ועבודה, כאבתי מאז מלחמת ששת הימים על השינוי הדרמטי, ובעיני הטרגי, שתנועה זו עברה. היתה לי ציפייה מהציונות הדתית שתהיה גשר בינינו לבין האוצר היהודי הגדול, שתהיה מורה דרך, שתהיה מרכז רוחני, זה פירושו העמוק של השם "מזרחי". ואף עסקתי בכך בזעם, באכזבה עמוקה ובלא מעט עברה בספרי ובשיעורי באקדמיה ובספריות.
החשבון שצריך להתקיים עם מהלכיה הפוליטיים של הציונות הדתית, שהיא באמת ובתמים זו שנושאת על גבה את האחריות לזיקת העומק של החברה הישראלית אל היהדות שמתוכו צמחה ובתפקידה המרכזי בעתיד שהוא גורלי ודרמטי. כל חיי אני סבור כי בלעדי קיומה של הציונות הדתית אין כל הצדקה לקיום של חברה ישראלית חילונית שניתקה עצמה ביודעין מהבסיס-האם היהודי שלה.
החשבון הזה הוא קריטי לקיומנו. אבל החשבון הזה צריך להיעשות באחריות, במתינות, מתוך הקשבה הדדית, מתוך דו שיח ולא בסיסמאות, בהטחת אשמה ובבוטות. זהו דיון שצריך להיות נתון בידי אנשי דעת ותרבות, על ידי הוגי דעות ומחנכים ולא על ידי אנשי פוליטיקה, בוודאי אחראיים ומיושבי-דעת מאלו של היום. יתר על כן הוא חייב להידחות לימים פחות כואבים.
וכאן אני מודה ומתוודה שחטאתי, שעוויתי, שפשעתי. הדברים בשמי שנאמרו במפגש סגור ושמתרוצצים ברשתות ומושמעים מפיהם של מעצבי דעת קהל ועיתונאים אמנם נערכו ושובשו והותאמו לצרכי ההתנגחות, ואם יורשה לי לומר "עשו עלי סיבוב", אבל לא בזה העניין אלא באמירה הפשוטה והישירה שאני מצטער בכל לבי הן על הדברים והן העל חלקי הדברים שלא היו צריכים לא להיאמר ובוודאי שלא בדרך שנאמרו.
במיוחד אני מיצר וכואב ודואב וגם לא ישן בלילות על הכאב והצער והיגון שהוספתי על יגונם של ההורים השכולים בני הציונות הדתית שבניהם נפלו בחזית. מהם ומהלוחמים הממשיכים להילחם אני מבקש סליחה ומחילה ומקווה שיקיים בי "מודה ועוזב ירוחם".
ושמא צדק אחיו רודף השלום של משה שעליו נאמר "וידום אהרן".
