היא רק בת 16.5, אבל נכון להיום, כבר הצליחה לקטוף שלוש אליפויות עולם: אליפות העולם לילדים ועוד שתיים לנוער, בדגם RSX. וכל זה לפני שאמרנו מילה על אליפויות הארץ, המדליות והגביעים המקשטים את המדפים שבחדרה וביתה של משפחת גבע בנהריה.
בכניסה לבית המשפחה ניצב ארון עמוס גביעים ומדליות: "הארון הזה נבנה בגלל לינוי" מצביע אביה, אלכס, בגאווה על הארון: "היא אמרה לנו: 'אתם תבנו את הארון אני אדאג למלא אותו'. והאמת היא שזה בדיוק מה שקורה".
השבוע, יומיים לאחר שהוכתרה כאלופת העולם בשיט לנוער עד גיל 20, לינוי גבע, נראית קצת עייפה, העיניים אדומות ממחסור בשעות שינה, אבל חוץ מזה, עם השיער השטני הגולש שלה, נדמה כאילו קפצה מתוך קטלוג אופנה ספורטיבי.
התחרות המתקיימת בכל שנה במתכונת אולימפית וכוללת נציג אחד לכל מדינה בכל דגם של גלשן התקיימה השנה בחופי גידניה שבפולין וארכה חמישה ימים. ביום הראשון, היא מספרת, לא הייתה מספיק רוח לגלישה. לכן, בארבעת הימים שנותרו, היא השלימה גם את השיוטים שפספסה ביום הראשון, עמדה בהם בנחישות וקטפה את הניצחון הנכסף: "כולם מתקשרים, שולחים הודעות ומפרגנים. גם ראש העירייה, רונן מרלי, התקשר אליי אישית, ואיחל מזל טוב על הזכייה".
"רציתי להיות לצידה"
מבחינתה של גבע, ההתרגשות והגאווה הפעם היו כפולות ומכופלות. המנון "התקווה" נוגן על אדמת פולין הרוויה בדמם של קורבנות השואה, אותה אדמה ממנה הצליחה להימלט, סבתה, ריבה גנדין, שניצלה ממחנות ההשמדה של הנאצים. בעודה עומדת על הפודיום, נזכרה גבע בפעם האחרונה שבה האזינה לשירת "התקווה" בארץ כשסבתה לצדה. אז היא אמרה לה: "סבתא, בפעם הבאה תשמעי את התקווה מפולין".
בקול חנוק מדמעות מספרת גנדין: "לצערי, ובגלל שמצבי הבריאותי לא אפשר, נשארתי בארץ, למרות שמאוד רציתי להיות איתה בתחרות בפולין. עקבתי אחרי התחרות בטלוויזיה, וכשלינוי, הנכדה שלי, עלתה על הפודיום, לצד מתחרות מרוסיה וצרפת, והחלה להישמע שירת "התקווה" בכיתי בהתרגשות, ממש כמו עכשיו. הנכדה שלי עומדת כמנצחת במדינה שלקחה מאיתנו כל כך הרבה, במיוחד מהסבא שלה, לב, ניצול השואה, שהיא נושאת את שמו, גם עכשיו אני בוכה, אני כל כך גאה בה על האמביציה שלה ועל מי שהיא".
אמה של לינוי, מרים מוסיפה "הרבה מורים לא הבינו למה לינוי לא יוצאת למסע לפולין, אבל היא אמרה לי "אימא, אני עושה את המסע לפולין בדרך שלי", קיבלתי את זה. אחרי התחרות הזאת, גם הבנתי את המשמעות של המסע הפרטי שלה".
הכל התחיל אצלה כשנשאה עיניה לאחיה הגדול, איתי, שלקח חלק במועדון הימייה, כשייט. בגיל 8.5 החלה להשתתף בחוג גלישת רוח במסגרת הימייה, ובמשך שנתיים, גיבשה אהבה עצומה לתחום. בהיותה בת 10, כשהיא פוקדת את המועדון והים בכל יום ומתאמנת על בסיס קבוע, היא מחליטה לצאת לתחרויות, ואז בעצם נחשפים כשרונה ויכולותיה במלוא הדרם, כשהישג אחד רודף אחר.
אביה, אלכס, מאמין בכל ליבו שמדובר בנערה שהופכת כל מה שהיא נוגעת בו לזהב: "לינוי הצטרפה בהתחלה לחוג שיט, בעקבות איתי, אחיה הבכור, אבל מהר מאוד הבינה שזה לא בשבילה, אחרי שהשיוט בסירה גרם לה להרגיש לא טוב. היא עברה לענף גלישת הרוח, ושם פיתחה תשוקה גדולה לתחום. כבר בתחרות הראשונה, בגיל 10, הגיעה למקום השישי. בתחרות שאחריה, היה רגע שחשבתי שזה נגמר עבורה כי הרוח לא שיתפה פעולה, ולכן, אני זוכר שהתחלתי להתקדם חזרה לכיוון מתחם התחרות. פתאום, שמעתי צעקות ומחיאות כפיים, הסתובבתי והבנתי שהיא הצליחה לאסוף את עצמה ולהתקדם. בתחרות הזאת היא הצליחה לגבור על מתחרות חזקות בגילאי 13 וקטפה את המקום השני. בסוף התחרות ניגשה אליי נציגה מ"אתנה" – הפרויקט הלאומי לקידום ספורט נשים בישראל, שמעודד בעיקר ילדות ונערות להצליח בתחום הספורט, ואמרה לי: 'ראיתי הרבה גולשות צעירות, אבל ילדה עם פוטנציאל כזה לא ראיתי כבר הרבה זמן'. אז הבנתי שהילדה שלי יכולה להגיע הכי רחוק שאפשר"
"נולדה במסדרון"
גלישת רוח, כך מסתבר אינו הדבר היחיד שבו מצטיינת גבע. אביה הגאה ממשיך להרעיף עליה שבחים: "כל דבר שהיא נוגעת בו הופך לזהב, היא מבשלת נפלא, אופה עוגות ומצטיינת בלימודים, היא תחרותית ופרפקציוניסטית מאוד וזה בא ממנה, אנחנו רק תומכים בה".
אמה מרים מוסיפה: "אפילו בלידה היא הייתה מאוד מהירה, ולפני שהספקנו לקרוא לרופא, היא נולדה במסדרון. כיום היא לומדת בכיתת מצוינות, אף שהיא מסרבת לדבר על זה, כי באופייה היא צנועה. חשוב לי שתעשה מה שטוב לה. אני לעולם לא אעצור אותה, אבל אני שמחה שחינכנו אותה להתייעץ ולדבר איתנו על הכל".
כבר כשמלאו לה 12.5 טסה גבע לבד לאליפויות בכל רחבי הגלובוס, ההורים נוהגים להסיע אותה לנמל התעופה יחד עם גלשן הרוח.
מטבע הדברים, יש לה מעט זמן פנוי אחרי הלימודים. האימונים בים ואימוני הכושר עם המאמנת האישית, ימית נובודברץ, גוזלים את רוב השעות שמחוץ לבית הספר. את הזמן הפנוי שעומד לרשותה היא מחלקת בין החברות הטובות מבית הספר, לבין חבריה למועדון הגלישה: "עם החברות מבית הספר אני מדברת על בית הספר, ועם חברי לגלישה אנחנו מדברים על הים", היא מסבירה, "לינוי שבגלישה היא לא לינוי של בית הספר, שם אני שקטה, מקשיבה ורצינית. בים אני הרבה יותר דומיננטית, רוצה לדעת מה קורה, דווקא שם אני מאלה שיותר מדברים ומביעים דעה".
כספורטאית היא מקדמת לאחרונה סדר יום בריא לה ולמשפחתה: "עברתי שינוי תזונתי חשוב" היא אומרת, "עד לפני שנתיים לא אכלתי ירקות בכלל, חוץ מעגבניות. עכשיו. אני אוכלת את כל הירקות ומבינה כמה זה משמעותי, וודאי כשמתאמנים. אני מאמנת את אימא ואת מאור, אחי הקטן, בתקווה שגם הם ייכנסו לכושר".
מנסים לגייס ספונסרים"
בנוסף לכל אלה, גבע היא, כאמור, תלמידה מצטיינת בבית הספר למדעים ואומנויות על שם יצחק רבין ז"ל, ויש לה תאוריה בנוגע להצלחה בלימודים: "התיאוריה שלי היא שאם מקשיבים בשיעורים אז לא צריך ללמוד בבית. כמובן, שאם אני לא מגיעה לבית הספר אני משלימה את החומר, אבל לפני מבחנים אני לומדת רק למקצועות ההומניים, היסטוריה ותנ"ך, בכל המקצועות הריאליים אני פשוט מקשיבה בשיעור. כיוון שאני מתאמנת על בסיס קבוע, בית הספר בא לקראתי ובמקום שיעורי ספורט אני לומדת באופן פרטני שיעורים שאני מחסירה בגלל האימונים".
הספורט בו בחרה גבע להתמקצע, אינו ענף זול, בלשון המעטה. עד היום, למרות הצלחתה כאלופת ישראל, וכעת כאלופת העולם, הספונסרים הם ההורים והסבתא:"בשנה שעברה לינוי השתתפה בארבע תחרויות, כל תחרות עלתה 700 יורו". מספר האב אלכס. "בנוסף לתחרויות צריך לשלם למועדון, ולמאמנת כושר אישית, שינוע של הגלשן ממקום למקום, וזה בלי לדבר על ימי חופש, שבתות, הוצאות דלק, אוכל ועוד. כרגע יש לי שני ילדים שעוסקים בענף, והמשמעות הכספית היא 10,000 שקל בשנה רק עבור הפעילות במסגרת המועדון. זה ספורט לא זול. לפעמים יש מענקים של הועד האולימפי, או של פרויקט "אתנה", אבל זו טיפה בים. השנה, בגלל הבחירות הכול נעצר ואין בכלל תקציבים, מה שאומר שההשקעה של ההורים היא משמעותית. אם הורים לא מסוגלים לתמוך, זה אומר שאין דרך להתמקצע ולהגיע לתחרויות. לכן, אנחנו נותנים את הגיבוי ואת התמיכה. גם עם הבן הבכור יצאנו לכל התחרויות, וגם עם הקטן נעשה זאת. אם הילד משקיע, אנחנו משקיעים, לא משנה רמת ההצלחה שלו".
בכל הנוגע לגיוס ספונסרים עבור הבת מספר האב: השבוע, התחלנו בשיתוף פעולה מסחרי עם "אוריאן", חברת שילוח בינלאומית. כעת, עם הכניסה של לינוי לקטגוריית הבוגרים, תחרות בינלאומית אחת תעלה לנו כ-40 אלף שקל, ובזה אנחנו לא נוכל לעמוד. אנחנו מקווים שנמצא ספונסרים שיתנו לנו את התמיכה, אחרת לינוי לא תוכל להתקדם. אני חושב, שעם הצלחה וכישרון כזה, אסור שיגיע מצב בו לא ניתן יהיה לממן תחרויות שמביאות הצלחה ויוקרה ספורטיבית למדינה".
בארון הגביעים של המשפחה ניצב גם גביע כסף בצורת קנקן, בעיצוב יוקרתי, מדובר בגביע נודד שעליו חרותים שמות הספורטאיות שזכו בו משנת 1985. נכון להיום, הוא לא נושא שם של אף ספורטאית ישראלית. גבע מבטיחה להיות הראשונה. מרים: "הגביע הנודד של אליפות ישראל כבר היה פה, ובשנה האחרונה יש לנו גם אורח בינלאומי על המדף".
לאולימפיאדה בטוקיו שתתקיים בשנה הבאה גבע לא תצא. בשל גילה הצעיר, נבחרת הבוגרים היא זו שתייצג את ישראל, אבל מבחינתה, יש לאן לשאוף: "המעבר לבוגרים הוא יותר קשה. יש לי עוד שנה בנוער, ואז אני אעבור לנבחרת הבוגרים, באותו דגם של גלשן. שם התחרות היא הרבה יותר קשה. המאמן שלי, זו השנה השנייה, כפיר דולדנר, מכין אותי למעבר לבוגרים, ואני מרגישה את ההתחזקות והשיפור. לצבא אתגייס כספורטאית מצטיינת, על מנת להמשיך לעבוד קשה לקראת האולימפיאדה בפריז בשנת 2024, אז אהיה כבר בת 21".
