על חברות בחיים ובספרות וגם בימי קורונה

על חברות בחיים ובספרות – בלוג הקורונה היומי של עלית קרפ – 27.4.20

חברתי נ', שאנחנו חברות מגיל 10, ואני הלכנו לאותה הכיתה. כשהיינו חוזרות הביתה היינו עומדות מתחת לבית ומדברות. כשהגענו הביתה היינו מדברות עוד קצת בטלפון ואחר כך גם מבלות את אחר הצהריים ביחד, לפעמים סתם אצלה או אצלי, או בחוג משותף או בטיול ברחוב, או בהאזנה לתקליטים, או בגילוי סודות ולפעמים גם במריבות ובוויכוחים. אנחנו כבר מצאנו מה לעשות, אבל כמובן שכל זה יכול היה לקרות רק אחרי שנ' סיימה את כל השיעורים, היא היתה ועודנה, התלמידה הכי טובה בכיתה.

"הרומנים הנפוליטניים"

לפעמים הייתה אמא שלה מתפלאת: "מה יש לכן לדבר כל כך הרבה?", אבל לנו היה ועדיין יש מה להגיד אחת לשנייה גם היום. אף על פי שניתנת האמת להיאמר: אנחנו מדברות פחות. גדלנו, התחתנו, ילדנו, גידלנו ילדים, עבדנו ותועפות הזמן שעמדו לרשותנו הצטמצמו מאוד, ואף על פי כן, אנחנו עדיין מדברות, ובכל שיחה חשות כאילו זה עתה נפרדנו.

אני חושבת שהחברות היא דבר נהדר, ובמהלך השנים הצטרפו למעגל החברות שלי עוד ועוד חברות, שאני מאוד אוהבת אותן וגם מאוד גאה ביחסים איתן. נדמה לי, שהחברות היא דבר שקיים בכל החברות האנושיות ואולי מזה נובעת הצלחתם של "הרומנים הנפוליטניים" של הסופרת או הסופר שמפרסם את יצירותיו או יצירותיה בשם העט "אלנה פֶרַנטֶה".

למעשה, הספרים הללו עוסקים בנושא שהכי חביב על כותבים, והוא אופן התגבשותו של הסופר ובמילים אחרות "איך נעשיתי סופר".

הנושא הזה, הרבה לפני אהבה, הרבה לפני סיפורי מסע, הרבה לפני סיפורים משפחתיים הוא הנושא שבו משקיעים סופרים את מיטב כשרונם הספרותי ואת מיטב אונם, ואלנה פרנטה, תהיה מי שתהיה, אינה שונה מהם.

געגועים לנ' ולימי הנערות הרחוקים

אבל לא הנושא הוא סוד הצלחתם של הרומנים הנפוליטניים, אלא דווקא הדימוי שבו משתמשת פרנטה כדי לעסוק בנושא הזה, והוא, היחסים בין אלנה ("לינו") גרקו, ורפאלה ("לילה") צ'רולו, שתי חברות נפוליטניות, בסיפור שמשתרע מילדותן ועד לזקנתן.

הסיפור הזה של חברות בין ילדות, בין נערות ובין נשים לא רק מוכר להרבה אנשים מניסיונם הפרטי, אלא גם פורט על נימים עמוקות, והוא שמאפשר לפרנטה להציג את השניות שבנפשה של הסופרת עד להתגבשותה הסופית (שמיוצגת באמצעות היעלמותו של לילה, עובדה שהקורא מתוודע אליה מיד בתחילת היצירה), וההיכרות שיש לקוראים או לפחות לרובם עם רעיון החברות, הוא שמעניק חיים לאפוס רחב היריעה שנקרא "הרומנים הנפוליטניים".

ולמה כתבתי את כל זה ביומן הקורונה שלי? כי היום, כשהלכתי להאכיל את החתולים בפארק, סביב מתחם הדיור המוגן, ראיתי כמה וכמה זוגות של קשישות, מטיילות יחדיו ומשוחחות זו עם זו, ופתאום חשתי געגועים לנ' ולימי נעורינו הרחוקים.

אהבתם את בלוג הקורונה היומי של עלית קרפ? בלוגים נוספים כאן