אני שי ואני איירונמן

כמעט והתנפץ לשי זריהן מגשר הזיו החלום, אך הוא לא ויתר וצלח את תחרות איירונמן בברצלונה 2016. הוא מאמן אנשים לשינוי בחיים באמצעות הספורט ותוכניות אימון אישיות, והכי חשוב, השנה הוא סוגר מעגל בתחרות איש הברזל בספרד
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
איירונמן עם האישה. שי זריהן

אני שי ואני איירונמן

כמעט והתנפץ לשי זריהן מגשר הזיו החלום, אך הוא לא ויתר וצלח את תחרות איירונמן בברצלונה 2016. הוא מאמן אנשים לשינוי בחיים באמצעות הספורט ותוכניות אימון אישיות, והכי חשוב, השנה הוא סוגר מעגל בתחרות איש הברזל בספרד

"מאז שאני זוכר את עצמי, אני לוקח כדור סל ומשחק כל ערב במגרש הסמוך לביתי ומשחק לבד. כשבגרתי כבר שיחקתי באליצור עפולה בכדורסל ובהמשך התאמנתי בהפועל עפולה בהתעמלות קרקע. אהבתי לקפוץ, לדלג, בתיכון כבר רצתי בשדות, הייתי בנבחרת ריצה. תמיד אהבתי ספורט, שם מצאתי את השקט שלי. למדתי להיות חדור מטרה והצבתי לעצמי מטרות שהשגתי גם בימים הכי לא פשוטים".

שי זריהן, תושב גשר הזיו, נשוי לשגית, לזוג בת משותפת בת 14. הוא גדל בעפולה, סיים תיכון באורט וכשהשתחרר למד מדעי המחשב במכללת עמק יזרעאל ועבד בחברת "ידע מחשבים" בחיפה. באותן שנים גם נישא, נולד לו בנו הבכור, צח – היום בן 27 וכעבור ארבע שנים התגרש.

הרומן עם הספורט התחרותי וההישגי התחיל בפרק ב' עם שגית, שגם לה שני ילדים מנישואים קודמים. "מצאתי את השקט והזמן לספורט, רכיבות אופניים בשטח, ריצות ארוכות, מרתון ראשון בשנת 2011 ובשנת 2013 כבר התחריתי בטריאתלון במסגרת המכביה. החוויה והמפגש יוצא הדופן עם ספורטאים מכל העולם גרם לי לחלום, לשמוע את המילים תחרות איש הברזל ולשאוף להגיע לקו הסיום של תחרות כזו".

שי זריהן על הפודיום במירוץ מצדה

הדרך לחלום התחילה בצעדי ריצה קטנים – בינואר 2014 תחרות ישראמן – במקצה חצי איש ברזל, מסלול מאחד הקשים בעולם, אותו סיים עם טעם של עוד. "הקסם שבו היה הרכיבה בעליות ובהתבסס על כך שכל רכיבות האימונים שלי בבית היו בעליות בכבישי הצפון, הצלחתי לסיים את התחרות בשבע שעות".

שי נסחף לתוך האימונים והתחבר לשקט ברכיבות הארוכות, התמודד עם הפחדים, והיה הכי מאושר בעולם. באוקטובר 2015 נרשם לתחרות איש הברזל בברצלונה, לקח מאמן מוכשר ובעל ניסיון והתחיל לעבוד כשלתחרות נותרו תשעה חודשים.

הנפילה הראשונה

"אני זוכר את היום הזה. 6 בפברואר 2016, יום שבת, מזג אוויר אופייני לחורף ישראלי, אפרורי עם טיפות גשם, נדודי שינה בלילה של שישי, הציוד מוכן בסלון הבית לרכיבה של שבת, לא מוותר, נחוש לבצע את התוכנית. התעוררתי כהרגלי בחמש בבוקר, קצת עייף, מחכה שהגשם ייפסק.

הבית שלנו בימי שבת בבוקר מאופיין בתנועה שקטה, קפה קצר, חיבוק ונפרדים כל אחד לאימון שלו, כדי לחזור לילדים לפני שהם מתעוררים. התחלתי לרכב לכיוון נהריה ולעליות של כביש מעלות, הגשם התחיל בטפטוף ולאט לאט התחזק. החלטתי שאני מסתובב בצומת בית חולים נהריה, התקרבתי לצומת במהירות איטית, החלקתי בכביש, אני שומע בום חזק, אוסף לרגע את המחשבות שלי ומביט קדימה לראות איפה אני. אני רואה אורות מתקרבים מולי ואני באמצע הכביש".

מה עושים?

"אף אחד לא רואה אותי. אני מנסה להזיז את הרגלים, רגל אחת תקועה, כאבי תופת. מגרד את עצמי וזוחל לעבר אי תנועה. עוצר, תופס את הטלפון ומתקשר לשגית, מספר לה ש"נפלתי עם האופניים", יותר מזה אני לא זוכר".

מאותו רגע בו נפל על הכביש הראשי, החיים של שי השתנו, וגם החיים של כולם.

שגית: "בדיוק סיימתי אימון אישי. טסתי לחדר המיון. זה הרגיש כמו להיות בסרט ולביים אותו בעצמך. בבית החולים אמרו שיש שבר, שצריכים להכניס את שי לניתוח, המנתח הכי טוב באזור, פרופסור נתן לוי, הגיע תוך חצי שעה לנתח, ושי יוצא עם ארבעה ברזלים חדשים ברגל, כאבים עצומים ומחשבות מטרידות על החיים".

שי: "ידעתי שכדי להירפא חייבים שני דברים: כוח רצון, התמדה והרבה חיזוקים לרגל. הייתי מזיז את הרגל ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, נושך את הכרית, מת מכאבים, אבל נחוש והחלטי. היה רגע בו התרוממתי, קפצתי על רגל אחת לשכן שלי לחדר, אמרתי לו 'צלם' והתחלתי ללכת בראש מורם לעבר הפקידות במחלקה. תוך כדי, השכן מצלם ואומר לי 'שי אתה מטורף', הפקידות היו בהלם מוחלט. באותו ערב ידעתי שאני יכול לסמוך על עצמי".

שמונה חודשים לאיש הברזל

שי: "ביום השלישי, התחלתי את הבוקר בהליכה על קביים עם הפיזיותרפיסטית.

משלחת רופאים נכנסה לחדר, כולם רצו לראות את הספורטאי שהגיע למחלקה. הבשורה הייתה קשה: 'לעולם לא תוכל להיות איירונמן, שלא לדבר על מרתון אחרי רכיבה. תבטל את התחרות'. צללתי למעמקים מבלי לעצור, התקשרתי לאשה, לפרופסור, אחוז בפחד ובחלום שהתנפץ לרסיסים. התשובות היו ברורות, אין ניסיון בארץ לספורטאים עם ניתוח כזה".

שי החליט לחזור לשיקום בבית. סדר היום הורכב מטיפול בבוקר, אימוני כוח ונשימות, תרגול הליכה כששתי פיזיותרפיסטיות מלוות אותו לסירוגין.

בהמשך התווספה גם מאמנת ריצה. "התחלנו בהליכה על החול, סיימנו בריצה של כמה מטרים בודדים ועם תחושה ענקית של סיפוק. אני רץ!"

אחרי חודש וחצי נוספים הוא עובר את הק"מ הראשון.

ואז שוב טוויסט בעלילה. "שוב כביש עכו נהריה- כרמיאל, רכיבה ארוכה, אני פונה ימינה מהכביש הראשי לתחנת הדלק להתאוששות קצרה. רכב שלא רואה את תמרור העצור מעיף אותי קדימה, אני נופל על הראש, הקסדה מלאה בדם ואני שוב באמבולנס בדרך לבית החולים. הפעם: אובדן הכרה, שבר בזיז החולייה הצווארית, מכות בפנים, שן שבורה וחלום שמתנפץ בפעם השנייה".

ולא חשבת לרגע להפסיק?

"ממש לא. אמנם לא יכולתי לסובב את הצוואר, אבל המשכתי בכל הכוח עד לברצלונה. יום התחרות הגיע, ואני בעננים, נחוש וחזק, מככב בסרט של עצמי. בחמש בבוקר אשתי מלווה אותי לים, אני מזנק למים לזמן מטרה של שעה ורבע, מסיים בדיוק בזמן ואחרי 2 דקות החלפה יוצא לרכיבה. עוברים להם 30 ק"מ

פתאום מרגיש נגיעה בגלגל ואז בום. אני על הרצפה, נופל על הירך של הניתוח, לא מבין מה קורה איתי, רואה שכל הצד מלא שפשופים, האזור מנופח, ילד ספרדי צועק לי מצידי הכביש Next year, אני צוחק בקול וצועק לו This year! ביקשתי אישור מרופא התחרות להמשיך, אני בודק את האופניים ורואה שאני יכול לרכב רק על הפלטה הקטנה. נשארו 140 ק"מ לסיום הרכיבה ואני תלוי בפלטה קטנה בלבד. סוג של התאבדות".

מרתון טבריה עם האישה

שי יצא לדרך. "עם שקיות קרח על הרגל, לבד בכביש, נלחם על חלום חיי, מדווש בלי הכרה. מגיע לאשתי בסיבוב הראשון, אני צועק לה שאני אוהב אותה, לא מספר לה כלום, הכרוז צועק ברקע את שמי ואני עולה לסיבוב השני. סיימתי את הרכיבה בשש וחצי שעות. הגעתי להחלפה, שמתי קרח ויצאתי לריצת חיי. רצתי את כל המרתון ללא הפסקה, עד קו הסיום. אני שי זריהן צלחתי את תחרות איירונמן הראשונה ב- 13 וחצי שעות, מעל לכל המכשולים".

שנת 2016 הייתה השנה הכי קשה בחייו, "אבל זו השנה שבה נולדתי מחדש. גיליתי את החוזק שלי, שאפשר לי לעבור כל מכשול, להאמין בגדול, לא לוותר, למצוא את האור בכל מקום ולהוקיר את המשפחה".

עד שנת 2020 כבר עשה שלוש תחרויות איש הברזל, שמונה פעמים את מרתון טבריה, שבעה טריאטלונים, מקום ראשון במרוץ מצדה, רשם שיא של 11 וחצי שעות באיטליה והשנה הוא חוזר לברצלונה לסגור חשבון. הוא מאמן ריצה, מאמן לטריאטלונים ובקרוב ייצא עם סדרת הרצאות חדשה.

מה אתה עושה היום אחרי כל מה שעברת?

"אני מאוד רוצה להעביר את הסיפור שלי לאחרים, לאלה שמרחמים על עצמם, לאלה שמוותרים, לאלה שלא מאמינים בעצמם. האירועים שעברתי והספורט חיזקו אותי, לימדו אותי שיעורים בחיים שאותם אני רוצה ללמד. כי עשיתי את השינוי תוך כדי תנועה, לא ויתרתי והצלחתי. באמצעות הספורט אני מנחה אנשים לצלוח שינוי או מעבר בחיים. דרך הספורט אני נותן להם להכיר את החוזקות שלהם, העוצמה והביטחון עצמי".

איך אתה עושה את זה?

"אני בונה תוכנית לכל אחד בהתאם ליכולותיו בריצה, רכיבה ושחייה, עם מטרות ברורות, הרבה שיחות, מוטיבציה להנעה, מחנך למשמעת עצמית, עבודה קשה ואהבת הגוף. כל אלה מביאים לעיצוב אישיות חדשה".

מה המסר שלך?

"לדעת שאפשר לעבור כל משוכה, גם אם היא גבוהה. לראות את המכשול כמקפצה לחיים טובים יותר. צריך הרבה סבלנות והתמדה, אבל אם תקומו כל יום ותרוצו, תלמדו ליהנות מדברים שלא נהניתם מהם בעבר. תנשמו אוויר נקי ותחייכו".

הישארו מעודכנים באתר בלינקר ובפייסבוק של צפון 1 גליל מערבי ובחדשות נהריה

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram

אולי גם יעניין אותך

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ברשתות החברתיות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram