לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. האמנם?
כל אחד והשיר שלו. כל אחד והציפור הקטנה שעושה לו מנגינות בלב. לי, הציפור הזו עושה עצבים. לא מנגינות ולא נעליים, ואל תספרו לי סיפורים שכולכם קמים בבוקר עם חיוך מרוח בגלוס. אני קם זועף ועצבני. פשוט איכס. טיפוס בלתי נסבל יותר ממני בבקרים – אין. כל דבר הכי קטן מוציא אותי מדעתי. אורך רוח של בוקר ואני מסוכסכים שנים ולא נראה לי שיש סיכוי לשלום. אני אפילו לא מנסה גישור לסולחה. התייאשתי מעצמי, ואם יש לכם אומץ, תחייגו אליי בבוקר. אני לא שומע כלום מעבר לקו באותו הרגע, חוץ מ״בוקר טוב, צלצלתי לריב אתה פנוי״? ברור שפנוי, אני עונה בעצבים, הגעת לכתובת הנכונה, אני שואג לתוך הפון, באמת תודה שצלצלת! מבול של מרמור מציף אותי ואני לא נרגע ,עד שאני לא שומע טוווווווווו אחד ארוך. הסיוט נגמר. שוב שקט. אסור להפריע לי לישון. במיוחד לא בבוקר.
תשאלו את אמא שלי. היא הייתה נכנסת לחדר כדי להעיר אותי לבית הספר. ברור לכם שזו לא הייתה כניסה איטית על קצות האצבעות, כשברקע מתנגנת יצירה של בטהובן, כדי שחלילה לא אבהל. זו הייתה אחת הכניסות היותר דרמטיות שפגשתם בזמן יקיצה על-טבעית.״יוססססאאאףףףף, סניוררר, מוצא חן בעיניך לישון? שמיכה חמה???". זה היה הבוקר טוב של אמא (ותאמינו לי, במרוקאית זה הרבה יותר מעצבן).
התריס היה נפתח בבת אחת כשהשמש משפריצה את קרניה לתוך האישונים שלי, המכווצים עדיין. אתה מרגיש שנחטפת לחקירה בסרט אימה רוסי. אתה על סף התקף טורט מהבהלה, לא מבין מה קורה איתך, ואז נורה לעברך שוב צרור מאמא: ״אל תשפשף את העיניים לפני נטילת ידיים, יא משומד״. קבוע הייתי מתעורר בקפיצה מהמיטה עם ידיים מורמות באוויר, כי הייתי בטוח שזה שוד. יא אלהים, רק התעוררתי, איך אני בכלל יכול להודות לך? באמת, אמא אהובה, אני לא מבין מה הבעייה? למה לא התאפשר לך אף פעם להעיר אותי עם איזה שיר כמו ״מי שטוב לו ושמח כף ימחא״. מחילה ממך, אמא.
לימים הבנתי. אמא עשתה את אותו הדבר, 10 פעמים קודם לכן, עם שאר האחים שלי באותו הבוקר, אז כמה סבלנות תישאר לה, כדי להקיץ בנועם את הנסיך הקטן?
בצעירותי חלמתי תמיד להתעורר צוהל ושמח. כמו אחי הגדול, למשל. הוא לא קם זועף בבוקר, ותאמינו לי, הוא עבר לילה לא פשוט הפושטק. כן, פעם לא היו עבריינים, היו רק פושטקים שזה בערך שתי רמות פחות בדרגת סיכון מעבריין. הפושטק דאז שבר מוסכמות, כמו להגיע הביתה אחרי חצות. הוריי כבר נרדמו, והוא רצה להתגנב לבית בלי שיבחינו בו ויגלו באיזו שעה מאוחרת הגיע. השערים ננעלים אצלנו אחרי חצות. לאט ובזהירות היה ניגש אל חלון חדרי ומנסה להעיר אותי, כדי שאפתח לו את הדלת. "יוס׳ה, יוס׳ה, פתח ת'דלת", צעק בלחש הפושטק. כמובן שלא עניתי והמשכתי בשנת היופי שלי תוך שאני ממלמל לעברו: ״תעיר את אריאלה״. ניגש אחי לחלון הסמוך וניסה את מזלו איתה: ״אר׳לה, אר׳לה, פתחי ת'דלת, בלי שההורים ישמעו באמממאשלך", צרח מבעד לתריס. "נראה לך?", ענתה לו, "אני לא קמה לשום דלת". עלה לו קריש הדם למוח. "אתם עושים ממני פינג פונג? אני קורע את שניכם, חכו, אני נכנס דופק לכם ת'ראשים כמו מצלתיים". מרעש ה"תלך-תבוא״ והמצלתיים, אמא התעוררה, כמובן. "איפה היית עד עכשיו?", צרחה עליו, כאילו שעון הקיץ תקוע על שעת צהריים. ״תעשי ת'עצמך לא רואה אותי״, ניסה אחי להרגיע אותה בלחש, כדי שאבא לא יתעורר. "מה ז׳ה לא רואה אותך? הנה אתה פה מולי", שאגה לעברו אמא, "מה ז׳ה לא רואה? וואלה, יופי, עשית אותי עיוורת?". "מי אמר לך עיוורת?", צרח אבא שכבר התעורר והצטרף לסאגה הלילית שפרצה בבית, כשהוא חמוש בפיג׳מה של בית חרושת אתא, ובלי יותר מדי עניין, החטיף מסובבת טובה עם טבעת הזהב שלו, ובמלוא העוצמה, לפרצופו של הפושטק איחר.
כשהתעורר אחי בבוקר, עם בוילר דולק במצח מהטבעת של אבא, עדיין חייך חיוך רחב הפושטק. ולי, גם בלי לקבל חותמת של טבעת במצח לא הופיע החיוך של הבוקר. חיוך? מרמור! לשמחתי, זה רק בבוקר.
היום, אני הרבה פחות זועף בבוקר ומלא שמחת חיים במהלך היום, תודה לאל, אבל עדיין, אל תנסו אותי!
בוקר טוב ושבת שלום.
