יום הולדת יש רק פעם בשנה וטוב שכך. עבורי בכל אופן.
השבוע חגגתי 40 פלוס לא משנה כמה. טוב, אם אתם ממש לוחצים. דקה מ-50, שזה הסוויט סיקסטין החדש. כן. אני עדיין ישן באינקובטור, רק בלי החוטים אבל עם מעקה בטיחות. סוג של פג תמיד הייתי, ואני עדיין לוקח את טיפות הוויטמינים כדי שיתאחה המקום שרופס בראש. רוצה להישאר צעיר ומוכן לעשות הכל כדי להישאר שם. העולם שייך לצעירים ואני צעיר לנצח.
תסמונת העין הגדולה. הנה, הרמת הגבה הגיעה. של כולכם. ״טוב, פה הוא עף על עצמו״, אתם בטח אומרים לעצמכם. וואלה, נכון, צודקים! יודעים למה? כמה שנים לקח לי להשתחרר מהמשפט שנזרק בכל בית, ואל תתייפייפו לי פתאום: "שששששש! השכנים ישמעו!". ככה חינכו אותנו שדעתם של השכנים חשובה יותר מדעתנו שלנו על עצמנו. בא לי להישאר צעיר, וכל יום הולדת באה להזכיר לי כמה אני לא.
עוד כשהייתי צעיר על אמת, עם קבלות, עוד כשהמספר היה חד ספרתי, שנאתי ימי הולדת. זה לא שעברתי יום הולדת בסגנון "הקיץ של אביה", שהשאיר בי טראומה, או שלא הספיקו שקיות ההפתעה לילדים. אין מצב שזה יקרה לאמא מרוקאית הסובלת מתסמונת "העין הגדולה״. אצלה תמיד הכל נמצא בהישג יד ובשפע במחסני החרום שנמצאים בכל בית מרוקאי. לא תוכלו למצוא במחסנים האלה משחקים חינוכיים או הפתעות לילדים. תוכלו למצוא שם בוודאות הרים של שמן, קמח, סוכר, תבלינים, קטניות וכמובן נרות, ולא נרות גליצרין. ממש לא. נרות נשמה. המרוקאיות חולות על נרות נשמה. הן שמות את הנשמה בנר, ועם כל הבקשות שיש להן, הן חייבות נר שיחזיק מעמד שלא יכבה חלילה בעת מילוי תפקידן. הן חיות תמיד בפחד על בסיס יומיומי שהנה המלחמה עם סדאם שוב פורצת, למרות שסדאם מת לפני עשור. ולאגור זה מאסט, וכל המוסיפה הרי זה משובח.
המגזימים והמגזימות שממש, אבל ממש, מכורים לימי הולדת – מה זה מכורים? סוגדים. כן סוג של דת, תורה שלמה כמו טבעונות. שנה שלמה הם עובדים על זה. הם מעסיקים את כל בעלי המקצועות החופשיים – מהתופרת של רוברטו קוואלי עד למה שהוא, בכבודו, יקבע לה ועד לקחת הלוואות בשוק האפור כדי שאירית רחמים תפיק את האירוע. היום יום הולדת הפך ליום העצמאות רק בלי הזיקוקים. נגמר הכסף? לא נורא. העיקר שנעלה לפייסבוק. הרי חייבים להוציא את העיניים.
ואז מתחילה מלחמת הלייקים: הוא לא בירך אותי בפייס, אז למה שאני אברך אותו? הוא לא שם לי לייק, אז אני מוחק אותו.
בחייאת, זה אמיתי? השתגעתם? חלאסססססס.
עכשיו אתם מבינים למה אני שונא ימי הולדת. את האמת? אני מוכן לדלג על יום ההולדת שלי. לא סובל את הדביקות הזאת, אך למען הגילוי הנאות, זכיתי בחברים טובים, לפעמים תורנים, אך לרוב אמיתיים, שתמיד הפתיעו ובגדול.
הכובע של אמא. אחת ההפתעות הגדולות הייתה ביום הולדתי ה-40. הוריי היו אלה שהפתיעו אותי. ברור לכם שאמא התכוננה חודשים ליום הגדול. הייתה לה בעיה לבחור כובע. כן. כשאמא נוסעת למלון היא שוכרת גם חדר לכובעים. לכל אירוע יש נושא לכובע, וליום הולדת שלי היא השקיעה. חבשה לראשה את הכובע הכי לונדוני הארד קור – כובע רחב שוליים עם אפשרות לפרגולה כשכל פירות העונה מסודרים כערוגה מסביבו. היא אף פעם לא הרגישה מוגזמת, אמא שלי, והיא אחת היפות באמת. זה בגנים, וכל המוסיף הרי זה יותר עשיררר. לא בכסף. בטוטאל לוק.
"אמא, איך נהנית ביום הולדת שלי?", הייתי שואל אותה ביום שלמחרת. "כפרה", הייתה אומרת, "אבל השארת אנשים רעבים לא היה מה לאכול". תאמינו לי, היו מפלי אוכל! לה זה לא נראה לה מספיק עמוס. "תגיד אם עשית לי תמונה עם אבא שלך?", המשיכה, "ושיילכו כפרה על הסיגרים שלי. תראה לאיפה הולך הכסף שלך, על אנשים זרים, ימלאו ת'בטן ויילכו". "הבנתי", הייתי אומר לה, "מבטיח לך שמעכשיו עושה ימי הולדת רק עם המשפחה".
ואתם, שוחרי, אוהבי ומכורי ימי ההולדת למיניהם, אין לי בעיה בכלל שתמשיכו להגזים. זה מהמם. אני רק מראש אומר לכם – "מזל טוב ענקי, בהערצה ממני אליכם, רק באמא שלכם, תניחו לי".
שבת שלום.
