בימים אלה של סערות מסערות שונות, ימים של תוהו ובוהו פוליטי, מדיני, כלכלי ואפילו מטאורולוגי, אני יושבת לתכנן את החופשה שלי. ינואר הוא בהחלט לא חודש לתכנן בו חופשה. הוא קר וקודר והכי חשוב, רחוק אלפי דקות מהקיץ. ובכל זאת, אם לא אתכנן אותה עכשיו לא יהיה לי אופק, לא יהיה לי למה לחכות, על מה לחלום, ויש מצב שאהפוך להיות דומה לינואר האנטיפט הזה.
אם לא אתכנן אותה עכשיו, לא אחסוך לה כסף מעכשיו, אני עלולה להגיע לקיץ נטולת משאבים על מנת להגשים אותה ואאלץ לבלות, שנה נוספת, את חופשת הקיץ שלי בין חוף ארגמן לחוף מזרע. לא שיש לי משהו נגד החופים היפים והפראיים האלה, כל אחד בדרכו, אני פשוט מרגישה שאני צריכה קצת גיוון.
כשאני מתכננת חופשה אני נכנסת מיד למצב חמים. רק לדמיין את השמש שתחמם אותי, שתשזף אותי, שתסנוור אותי, שתעביר אותי למצב צבירה אנושי, זו כבר חצי הדרך לאופטימיות, וזו בעצם המטרה של כל העניין, לשמור על האופטימיות הכל כך שבירה בימי החורף הקרים.
המקום הכי חם שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו הוא תאילנד, אבל אם להיות ריאלית, גם אם אחסוך מעכשיו ועד הקיץ, המקסימום שיהיה לי זה אולי שליש הדרך, ובלי לפתוח את המפה כבר אני אומרת לכם, שממש לא כדאי לי להגיע לשם, כי רוב הסיכויים שזה יצא משהו בין אירן, עיראק ואפגניסטן, והסיכויים שלי לבלות שם, למרות החום הצפוי, הם די נמוכים. אז אני מתכווננת על אילת, ארץ הקיץ הנצחית (רק לא בינואר). כן, שוב אילת, מה לעשות.
אילת היא מספיק קרובה אבל גם מספיק רחוקה, יש בה בדיוק את השמש שלה אני זקוקה, והעיקר ישבה את האווירה הזאת של חופשה. אז אני יכולה לסמן וי על המיקום. מקום לחופשה יש. כל מה שנשאר זה לתכנן עם מי אני נוסעת, מתי ולכמה זמן, לבחור מלון, איך להגיע, לחסוך כסף והנה אני שם. מזל שיש לי עוד זמן עד הקיץ. אז החופשה שלי כבר ממש כאן, אוטוטו, חמישה חודשים מבאר שבע.
המקום הכי חם שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו הוא תאילנד, אבל אם להיות ריאלית, גם אם אחסוך מעכשיו ועד הקיץ, המקסימום שיהיה לי זה אולי שליש הדרך, ובלי לפתוח את המפה כבר אני אומרת לכם, שממש לא כדאי לי להגיע לשם.
סיגלית הופרט שגב