בית שאן, קיץ 1998. החום הכבד מתמזג עם הבחירות הלוהטות לראשות העיר. ישראל חוגגת יובל, מרוקו עלתה למונדיאל בצרפת ובמספרות בעיר מדברים על דנה אינטרנשיונל, סוג אחר של גאווה, שזכתה באירוויזיון.
אבל הדבר האמיתי שהעסיק את התושבים היה אותו משחק אומלל מול בית"ר ירושלים, שנצרב בתודעה כ"משחק השרוכים", בסיומו זכו הירושלמים באליפות על חשבונה של הפועל תל אביב. העיתונות הספורטיבית כמרקחה והעיירה בוערת.
האדומים האשימו את הבית שאנים ש"נתנו" את המשחק לאחר שהבטיחו הישארותם בליגה. איתן טייב, שצולם קושר את שרוכיו ברגעי ההכרעה, הפך ל"כוכב" המשחק.
לא אלמוג חזן שהבקיע שער מרהיב, לא מאיר כהן שנלחם בשער, לא אלישע לוי שצרח על הקווים.
יושבי מגדל השן בתקשורת בתל אביב השחיזו סכינים והתחרו ב"סופרלטיבים" לבית שאן. העיתונאים המתוסכלים, שלא השלימו עם אובדן האליפות, הפכו את נציגת הפריפריה לשק החבטות הלאומי, השחיתו דמותה וקיבעו אותה כדמות שלילית בפנתיאון.