סקירה מקיפה ומעמיקה של הסופר ד"ר משה גרנות, לשעבר המפקח הכולל על בתי הספר העל יסודיים במדינת ישראל, מראשי אגודת הסופרים העבריים, על סדרת הספרים מעצבי הזהות של המחנך, הסופר והפובליציסט, עמנואל בן סבו. מלב אוהב, על שורדי השואה בספרי הילדים של עמנואל בן סבו.
ד"ר משה גרנות, מחנך ותיק ומוערך, פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים וערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מחמישים ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר.
ד"ר משה גרנות ערך ספרים, סדרות, אסופות ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" ו"פטיטון בטיפת הטל" שודרו ברדיו בהמשכים.
ערך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים העבריים וכן לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים.
ד"ר משה גרנות, 84, היה עורך ראשי של כתב העת "מאזנים" וזכה בתואר "יקיר אגודת הסופרים."
ד"ר גרנות פרסם מאמר מקיף וחשוב אודות סדרת הספרים מעצבי הזהות שכתב הסופר והמחנך, עמנואל בן סבו.
"הפעילות התרבותית-חברתית המגוונת מאוד של עמנואל בן סבו נובעת מליבו האוהב כלפי כל מי שנברא בצלם.
אני מודה כי עד שלא התוודעתי לבן סבו, לא ידעתי שבין תשע העדות הנוצריות הקיימות בארץ יש גם עדה קטנה – הארמית-נוצרית, שבן סבו העניק לה תימוכין ואהבה, שזיכתה אותו בתואר "יקיר העדה".
מה לחניך ישיבה ("ברכת משה" במעלה אדומים) ולעדה הנוצרית? – ברור שמדובר בלב דואג ואוהב הפתוח להושיט יד למצויים במצוקה.
בן סבו יזם את "מצעד אל החיים", ביקורים בבית שורדי שואה. קשה להקיף את הפעילות התרבותית – חברתית של האיש, אזכיר בקצרה שהוא משורר (ספרו הראשון על חלל צה"ל מעיר הולדתו – בית שאן – ראה אור כשהיה בן שמונה-עשרה), מחנך, עורך מקומונים, מו"ל. הוא זכה בהערכה בפרסים שקיבל, ואני אזכיר כאן את החשוב ביותר בעיניי – "אות התקומה" שזכה בו במלאת 71 שנה למדינה.
הרשימה שלי תתמקד בספרים לילדים שכתב בנושא שממש לא קל לכתוב לילדים – נושא השואה.
כידוע, סופרי ילדים נוהגים לסיים את סיפוריהם ב"סוף טוב" – הגיבור בסיפורי ילדים נתקל בהמון קשיים ועיכובים, ואפילו בסכנת נפשות, אבל בסוף תמיד! סינדרלה תזכה בנסיך.
בסיפורים על שורדי השואה יש הרי רק כאב תהומי, ואלה שזכו להינצל מהתופת, נושאים לנצח בליבם את מראות הזוועה ואת החלל שנפער בהיעדר קרובים ואהובים שהפכו לעפר ואפר.
אבל הרי מדובר בגורלנו המר, שאסור כי יתמסמס בחלוף הדורות. נראה לי שבן סבו מצא את הדרך הנכונה לספר לילדים פכים קטנים מהעולם המבהיל ההוא, והוא מכנה את סיפוריו אלה בשם "ספרים מעצבי זהות לילדים ולנוער".
חובה לציין כי בסיפוריו לילדים הוא מתבסס על עדויות של שורדי שואה, אותם הוא מזכיר בשמות כמו מרים שליסר, יונה שליסר, אהרן וייס, בנימין ורצברגר.
בסיפור "אנדור" מתואר איך אביו של אהרן ויס גזז את הפאות של בנו, והעניק לו שם הונגרי – אנדור (טרנסילבניה המחוז בו מתרחשת העלילה, הייתה מאוכלסת בתושבים הונגרים), בתקווה שהוא ישרוד את אימי השואה.
הילד רואה איך יורים באביו, אבל הוא נשמע להוראותיו, ובורח. בהמשך, במסווה של ילד הונגרי, אהרן – אנדור מצליח להביא שאריות אוכל, אפילו מפחי האשפה, למשפחות המסתתרות במרתף.
בנימין זאב ורצברגר, גיבור הסיפור "הכותל של בנימין", נולד בהונגריה, וחווה את זוועות מחנה הריכוז מאטהאוזן, ואת צעדת המוות. הצבא האמריקאי משחרר את המחנה, ולבנימין אין בית אליו יוכל לחזור.
על אפם של משמידנו, בנימין מגיע לארץ, ולימים מגשים חלום לדאוג לניקיון הכותל. המחבר מפגיש אותו עם אביר איטלקי, אולי צאצא של הצלבנים, וזה מביע אליו אהדה ומעניק לו את חרבו.
בסיפור "פפושה" אנו פוגשים את מרים שליסר בזקנתה, שנולדה בעיר הדמים יאשי שברומניה, העיר שבה בוצע הפוגרום הנורא ביותר שהתרחש בכל רומניה בימי מלחמת העולם השנייה, ואת הפוגרום לא ביצע רק המון מוסת, אלא המשטרה והצבא הרומני בפקודתו של הצורר אנטונסקו.
לקוח רומני של אביה החייט, מלשין לפורעים שהמשפחה היהודית מתחבאת, והם נלקחים אל התופת.
מרים איננה יכולה לשכוח את הבובה, "פפושה" ברומנית, שקיבלה מהצלם, לפני המאורעות הנוראים, בובה שהייתה בידיה במשך הצילום בלבד, כי הצלם לקח אותה מידיה.
הילדות, גיבורות הסיפור "מפצות" את מרים בזקנתה, ומעניקים לה מתנה בובה. הגיבור הטראגי ביותר בסיפורים אלה הוא חיימקה שסדר השבוע שלו הוא לקנות סוכריות כל יום בצבע אחר כדי לחלק לילדים בבית הכנסת, וזאת משום שאיבד את רעייתו וחמשת ילדיו, שהיו סוכריות חייו.
אגב, כמעט בכל סיפור מוזכרות סוכריות, ואני מניח שיש באזכור זה משום סמל. הסיפור "אחי" מוקדש ליונה שליסר, שפולנים רצחו את משפחתו ואת משפחתו של השכן. בסיפור הוא מקבל את השם אברהם. הוא ואחיו הגדול ממנו בשנתיים, יצחק, מצליחים לברוח, אבל חיילים פולנים גוזלים מהם את האוכל ואת הכסף ומסגירים אותם לאושוויץ.
לקראת סוף המלחמה הם מוצעדים בצעדת המוות, בה יצחק, האח הגדול, אינו מחזיק מעמד ומתמוטט. אברהם מנסה לשאתו על כתפו, אבל זאת משימה שמעבר לכוחותיו, ולמרות שהבטיח לא להיפרד ממנו, אח שהמספרים המקועקעים על ידיהם עוקבים, האח הזה, שיישאר תמיד בליבו כפצע שלא יירפא לעולם, נספה אי שם בדרך לוודז'יסלב.
בכל הסיפורים, הילדים, שנולדו במולדת החופשית, מרותקים אל סיפוריהם של השורדים, ומוכנים להמשיך ולהקשיב גם כאשר הוריהם קוראים להם לחזור הביתה לארוחה או לשנת הלילה.
עמנואל בן סבו מתפאר בצדק ברשימה של אישים מרכזיים בתרבות ובביטחון המשבחים את סיפוריו.
את הסיפורים מלווים, כמקובל בספרות ילדים, ציורים מלבבים ומרגשים של ליהי הברי, סשה ויסמן ומיכאל ויסמן. הסיפור "אחי", המיועד לדעתי, לנוער, מאויר בצורה ריאליסטית ובוגרת יותר על ידי מיכאל ויסמן, כראוי לקהל היעד. אין ספק שהציורים גורמים לסקרנות בריאה אצל הקהל הצעיר אליו הם מיועדים.
עמנואל בן סבו הוא בן יקר לעם ישראל, ואחד ממפעליו המרשימים הוא מבחר הסיפורים לילדים ולנוער על שורדי השואה, ותיאור כיצד עדויות אלו נקלטות אצל בני הארץ שנולדו בחירות."
צילום: באדיבות המצולם
