מאיה ורון, זוג מאורסים שהיו במסיבת הטבח ״נובה״ לפני כשבוע בדיוק, משחזרים את רגעי הבריחה המצמררים, את הרגעים שלא ישכחו בחיים.
מאיה מספרת על רגעי האימה: "במזל אני ורון בחיים, פתאום התחלנו לשמוע בומים לכיוון הרכב ורון המשיך לתת גז. רק לאחר האירוע שהסתכלנו במצלמת הרכב שלי גילינו שזה היה ירי כלפינו ושהמחבלים היו בג'יפ ממש בדרך שטח ממולנו. המחבלים נוהרים ואף אחד לא עוצר אותם. כל מה שהיה לנו בממד זה סכין מטבח להגנה עצמית וכל מה שנותר זה להישאר בפניקה ולהתפלל לנס, רק בומים וצבע אדום וצרורות של ירי שלא ברור מאיזה כוח הגיע, באמת ניצלנו בנס."
רון מספר לנו: "מאז מה שקרה, אני לא מפסיק להסתכל על סרטונים, שלא מפסיקים לצאת לי מהראש, לא מפסיק לחשוב איך אני יכול לעזור, איפה אפשר להתנדב ואיך אפשר להילחם בהם, הרגשות מעורבבים, פשוט מרגיש שהמדינה שלי הפקירה אותי, מחדל כזה לא הגיוני בשום צורה שהיא, משהו פה מסריח, ויש כל כך הרבה מחדלים במלחמה הזאת, פשוט היינו שם במשך 8 שעות לבד, בלי עזרה של אף אחד, רק מי שנמצא באזור. יש כמה אנשים שהכרתי שנהרגו או עדיין נעדרים, כנראה חטופים… היום רק מנסה לחפש איך אני יכול לתרום ומה אני יכול לעשות."
צפו ברגעי הבריחה של מאיה ורון בסרטון המצמרר בהמשך הכתבה
״היה מטורף, במה מושקעת בטירוף, מוזיקה מקפיצה, כולם נהנים ורוקדים ובאמת נהנינו מכל רגע״
מאיה פריזר (27) במקור מזכרון יעקב, מתגוררת היום ברמת גן, בוגרת תואר במדעי המחשב בבן גוריון ועובדת כחוקרת אבטחה בסיסקו. מאורסת לרון אלניצקי.היא מספרת: "החלטנו ללכת למסיבה ברגע שהמכירה הראשונה פורסמה. היינו כבר במסיבה של הנובה בעצמאות ונהנינו מאוד. לא היה ספק שהמסיבה הזאת הולכת להיות הרבה יותר מושקעת ויותר מוצלחת.״
הם יצאו ב 1:00 מביתם ברמת גן, אספו זוג חברים שגרים בת"א ויצאו לדרך. שום דבר לא רמז על העתיד להגיע. "הגענו למסיבה, היה מטורף, במה מושקעת בטירוף, מוזיקה מקפיצה, כולם נהנים ורוקדים, ובאמת נהנינו מכל רגע. לרגע לא חשבנו שיש בעיה עם המיקום של המסיבה כי המסיבה אושרה בתיאום עם המשטרה וכוחות הבטחון. לשמחתי הייתי עם רון כל דקה באירוע גם כשהלכנו לשירותים ליווינו אחד את השני, כאילו מעין אינסטינקט פנימי שפעל כדי להגן עליי.
מתי התחילה הקטסטרופה?
"בערך בסביבות 6:30 בזריחה, אנחנו קולטים שכל השמים בומים, מלא אורות, רעשים, הבנו ישר שמדובר ברקטות. אני ילידת זכרון ולשמחתי לא חוויתי אזעקות ונפילות, אז מאוד מאוד נבהלתי מהכמות הלא נגמרת של ההפגזות. זה לא היה יירוט אחד או שניים, זה היה עשרות בשניות. משהו אימתני.
אני באותו רגע הייתי בהיסטריה, התכופפתי במעין צורה של כדור להגן על עצמי, המזל שבאותו רגע אני ורון הלכנו לקאנטה להתרענן. ובאמת תודה לאל שהיינן צמודים כל המסיבה. הוא ניסה להרגיע אותי אבל הייתי בהיסטריה.״
מה מרגישים בזמן כזה? כמה זמן זה התרחש? מה חושבים בזמן הזה?
״עוד לא עיכלנו מה שקרה. חשבנו שמדובר בהפגזת רקטות ולא משהו מעבר. הגיע שוטר שהיה חלק ממערך האבטחה של המסיבה אלינו ואמר לנו לעוף מפה מהר.״
מאיה מספרת על עצת הזהב שקיבלו מהשוטר: "השוטר שהיה חלק ממערך האבטחה של המסיבה, הוא רץ אלינו ואמר לנו לעוף מפה מהר, לא לנסוע דרך כביש 4 ולנסוע לבאר שבע".
היא ממשיכה: ״השוטר לא אמר דבר בקשר למחבלים. בערך ב-7:00 כבר יצאנו לאוטו אחרי שרון ועוד חבר שנסע איתנו ארזו זריז את הציוד שלנו (עד כדי כך היינו ללא שמץ של מושג מה הולך לקרות).
החלטנו לנסוע למרכז ווידאנו שהווייז לא לוקח דרך כביש 4 והתחלנו לנסוע. כבר מהיציאה לכביש ראינו המון רכבים ריקים בצדי הכביש אבל כל מה שחשבנו שמדובר באנשים שירדו לצד כדי לא להיפגע מהרקטות. נסיעה של בערך 7-8 דקות במהלכה רק רואים כאוס בכביש, רכבים שכל שניה מפרססים ורון ניווט במהירות ובזריזות בין הרכבים שחוסמים וככה ממשיכים בלי להבין מה קורה סביבנו.
״בשלב מסוים רואים המון מכוניות ובין 2 הנתיבים מישהו ספק פצוע – ספק מת בכביש עם המון פציעות ודם סביבו, וכל כך נבהלנו וחשבנו בהתחלה שמדובר בנפגע מתאונה. פתאום התחלנו לשמוע בומים לכיוון הרכב ורון המשיך לתת גז. רק לאחר האירוע שהסתכלנו במצלמת הרכב שלי גילינו שזה היה ירי כלפינו ושהמחבלים היו בג'יפ ממש בדרך שטח ממולנו.
צפו בתיעוד מרגעי הבריחה:
מאיה: ״באמת ניצלנו בנס. שתי דקות לאחר מכן עצרו אותנו כיתת כוננות של קיבוץ סעד ואיששו את מה שפחדנו לשמוע, שיש מחבלים שחדרו לישראל. גם אז עוד לא הבנו את גודל האירוע. עצרנו את הרכב בכביש הראשי בכניסה לקיבוץ, גם אז ניתן לשים לב שבחלק מהרכבים יש חורים בחלון של ירי.
בדיעבד מרגע זה ניצלנו כי קיבוץ סעד היה היחיד באזור הזה שלא חדרו אליו בכלל מחבלים למרות שניסו. אבל לא ידענו את זה באותן רגע, ופתאום התחילו לעלות יותר ויותר קריאות של אנשים שמחבלים חדרו לקיבוץ שלהם, הפחד והמצוקה רק מתגברים. נעמדנו בין הבתים בקיבוץ עד שבחור קרא לנו להתחבא במיגוניות.
״המיגונית ללא דלת רק מגנה מרקטות והמקום הזה לא סיפק אותי. שלחתי הודעת מצוקה לחפש אנשים בסעד בווטסאפ בקבוצה שלא עזבתי מהתקופה שגרתי בבאר שבע, ותוך 3 דקות משפחה מקסימה במרחק 3 דקות הליכה מאיתנו יצרו קשר והגענו אליהם. שהינו שם עד לראשון בבוקר, כל השהות החרדה והפניקה רק גוברות כשלאט לאט מבינים שאף אחד לא מגיע להציל אותנו.
רון אלניצקי (26) הארוס של מאיה, גם הוא מרמת גן, עובד בבית השקעות IBI מספר לנו את העדות שלו:
"במסיבה היה מדהים! רקדנו עד השעה 6:15 בערך ואז ראינו יירוטים באוויר ולא הבנו מה קורה, אחרי כמה דקות המשטרה כבר החלה לפזר את כולם ולהודיע לכולם שהמסיבה נגמרה ושצריך להתפזר לבתים. התלבטנו בהתחלה אם לנסוע או לא כי הרי אם יש קאסמים עדיף להיות בשטח פתוח ולא בצוואר בקבוק של רכבים ובלאגן, התחלנו לארוז את הציוד, החלטנו להתחיל לנסוע, נכנסנו לרכב עם עוד זוג חברים והתחלנו לנסוע, אני נוהג, מאיה לידי וזוג החברים מאחורה, התחלנו לנסוע לכיוון הכביש והתלבטנו איך לנסוע, רצינו לנסוע הביתה לרמת גן אבל הדרך הייתה דרך שדרות, התחלנו בנסיעה ראינו רכבים שעצרו בצד או באמצע הכביש, התחלתי לעקוף אותם ופשוט להתקדם קדימה, בשלב מסוים ראינו אדם מת על הכביש ומלא רכבים פגועים בצדדים, נסעתי מהר ככל שיכולתי, עקפתי רכבים שעמדו על הכביש, בהתחלה לא הבנו שזה פיגוע חשבנו שמישהו נדרס על הכביש לא הבנו מה קרה, עד ששמענו יריות, והבנו שיש מחבל, התחיל לחץ באוטו, צעקות וקרייסיס, עד שהגענו לכניסה לישוב סעד שפשוט עצרו אותנו שם ולא נתנו לנו להתקדם, אמרו לנו שיש מחבלים מקדימה ושנכנס ליישוב.
״נכנסנו ליישוב וראינו פצועים מכיתת הכוננות, היה צבע אדום ורצנו ישר למיגונית, חיכינו שם במשך כשעה עד שהבת זוג שלי מצאה באחת הקבוצות מישהי שמכירה משפחה מהיישוב שקראה לנו לבוא אליה שנחכה אצלה בממד. הגענו והם אירחו אותנו ממש יפה, דאגו לנו לאוכל ושתייה, כל זמן הזה שמעו יריות של נשק אוטומט, מסתבר שזה לא היה ביישוב, אלא בכפר עזה שממש נמצא לידנו. ישבנו שם במקלט במשך יומיים וחיכינו לראות מה ההתפתחות, לא ידענו את גודל האסון, לאט לאט התעדכנו ברשתות החברתיות ובטלגרם, מלא פוסטים של נעדרים וחברים שמחפשים אחד את השני, יום למחרת אמרו לנו שהכביש פתוח ואפשר לצאת, נסענו הביתה כשבדרך ראינו את כל הזוועות בכביש.״
מאיה מוסיפה: ״רק בשעה 16:00 בצהריים הבנו שצה"ל מתחיל להגיע ושקיבוץ סעד מוגן. ולא האמנו על איזה נס נפלנו, אם היינו ממשיכים עוד קצת זה כפר עזה, אם היינו מבינים שירו עלינו ולא ממשיכים לנסוע היינו עוצרים בעלומים, באמת נס משמיים.
רון מוסיף: ״אני חושב שהיה לנו פשוט מזל, אם היינו מחכים עוד קצת במסיבה המחבלים היו מגיעים לשטח המסיבה, אם היינו יוצאים קצת לפני היינו נקלעים למארב, באמת פשוט עניין של מזל, אם השומר ביישוב לא היה חוסם לי את הדרך היינו ממשיכים ישר ונעצרים בכפר עזה שכנראה שלא היינו שורדים שם. הכל היה עניין של מזל.
״בשעה הזאת אנחנו מתאוששים וחושבים רק איך לעזור״
רון: ״באותו היום שחזרנו כבר נסעתי למילואים בפיקוד דרום במרכז האש, מאז אני לא מפסיק להסתכל על סרטונים, שלא מפסיקים לצאת לי מהראש, לא מפסיק לחשוב איך אני יכול לעזור איפה אפשר להתנדב איך אפשר להילחם בהם, הרגשות מעורבבים, פשוט מרגיש שהמדינה שלי הפקירה אותי, מחדל כזה לא הגיוני בשום צורה שהיא, משהו פה מסריח, ויש כל כך הרבה מחדלים במלחמה הזאת, פשוט היינו שם במשך 8 שעות לבד, בלי עזרה של אף אחד, רק מי שנמצא באזור. יש כמה אנשים שהכרתי שנהרגו או עדיין נעדרים, כנראה חטופים…
מאיה אומרת: ״רואים שיש יותר ויותר הרוגים מהמסיבה, חטופים, מהקיבוצים, הגדר פרוצה והמחבלים נוהרים ואף אחד לא עוצר אותם. כל מה שהיה לנו בממד זה סכין מטבח להגנה עצמית.. וכל מה שנותר זה להישאר בפניקה ולהתפלל לנס… כשמסביב רק בומים וצבע אדום וצרורות של ירי שלא ברור מאיזה כוח הגיע..לצערי הרב לא לכולם היה סיפור כמו שלנו, שלא נתקלים מול המחבלים. יש עוד חברים שנעדרים וזה שובר את הלב.
״חברה טובה שלי שהייתה איתנו בקאנטה, לצערי התגלגלה למיגונית ברעים בקיבוץ שליד המסיבה, בגלל הפקקים שהיו ביציאה מהמסיבה. לשם הגיעו המחבלים, הם היו 30 צעירים, תוך שניה כבר לקחו חצי מהם החוצה – עד היום לא יודעים מה עלה בגורלם, ואת השאר שנשארו זרקו עליהם רימונים במשך שעות, עד 16:00 בצהריים. היו גם פעמים שהמחבלים נכנסו וכיוונו עליהם, ובשלב מסויים התחילו להוציא שוב אנשים לטנדר. ברגע שלקחו את חברה שלי קרה לה נס והם מיהרו ונסעו בלעדיה והחזירו אותה למיגונית! מי שהיה במיגונית הוציא את הרימונים עם הידיים עד שאנשים איבדו ידיים וכוחות לזרוק את הרימונים.. ואש הם פשוט ספגו את הרימונים למיגונית, וחיכו ככה שעות עד לחילוץ.״
איך אתם היום? כמה ימים אחריי? התיאורים מלווים אותכם מאז?
מאיה עונה: ״יש בי המון פחד וחרדות, התחלתי להתמודד עם זה בעזרת מטפלת מוסמכת. לא קל להתמודד עם מה שעברנו, ובמיוחד אחרי ששומעים איך הסיפור שלנו עוד כלום ושום דבר לעומת אחרים. מפחיד תחושת ההפקרות. לאחר שראיתי את הפצוע בכביש התקשרתי למשטרה 8 פעמים ללא מענה. התחושות הן קשות, לא הגיוני ש- 8 שעות אין כוח אווירי שחוסם חדירה, לא הגיוני שאין כוח כוננות קרוב, שהמחבלים כובשים את הישובים באין מפריע. התחושות הן שהממשלה הפקירה אותנו, ולא עזרו לנו. עד היום לא יצרו קשר עם אף משפחה של נעדר או של חטוף. זה מחדל שאין כמותו!! אם צה"ל כזה צבא חזק אז איפה הוא היה שעות?? איך אישרו את המסיבה ולא הביאו מספיק כוחות בטחון??״
״במזל אני ורון בחיים, מתאוששים עם המשפחות. מנסים להתמודד עם גודל האירוע ומקווים שיימצאו עוד נעדרים. מחזקת את חברים שלי במילואים שמגנים עלינו ומתפללת שיחזרו בריאים ושלמים. מקווה שנמשיך להפיץ את מה שעברנו כדי שלא יישכח לעולם מה שקרה בנובה ב-7 לאוקטובר 2023.״
רון מסכם: ״היום רק מנסה לחפש איך אני יכול לתרום ומה אני יכול לעשות״
מאיה ורון מתאוששים בביתם, מוסרים תנחומים למשפחות ומאחלים שכל החטופים יחזרו הביתה בשלום.
