המודחת הטריה מבית האח הגדול, יובל לוי מדברת על החוויה והיציאה מהבית הכי מפורסם במדינה "הבית נירמל רעל וכבר קשה להבחין בו כמשהו פסול"
"אוקי וואו יודעת שחיכיתן לסטורי שלי, מי שמכיר אותי מלפני התוכנית יודע שאני תמיד משתפת כאן ברגשותיי ומחשבותיי, מה אני חווה ומה עוברת.
ומי שהכיר אותי מהתוכנית- חווה את אותו הדבר רק במסך. אז הנה: אני לא יודעת איך להתחיל אבל אני רוצה להודות לכולכם. עטפתם אותי באהבה והערכה, שאני חסרת מילים. ומילים בד"כ יש לי בשפע.
החוויה הזו הייתה מאוד מאוד אינטנסיבית ומאתגרת. לפרקים מהנה, אבל לרוב- מאתגרת. אני אדם שמתבונן, מרגיש, וחושב. דבר שגוזל
הרבה אנרגיות בחיים בחוץ- ועוד יותר בתוך הבית. הרבה רגעים הרגשתי שאני מצליחה להתעלות מעל סיטואציות ולהתבונן בהם בעוד אני מסוגלת לא להתנתק מהם לחלוטין וגם להצליח להרגיש- וההתרוממות הזו, הניסיון לראות באור חיובי סיטואציות דורשת הרבה אנרגיה. מצרך שהולך ואוזל מהר מאוד בבית. מצד שני – כעס, זעם, אלימות ורגשות "שליליים" זה דבר שגוזל הכי מעט אנרגיה והרבה יותר זמין. כמו דלק מדולל במים. ככל שהזמן התקדם הרגשתי שאני נהיית מרוקנת, שאין לי יותר כוחות להתעלות ולראות. האור שלנו מתחיל לדעוך, והרגשתי שאני נהיית רעה, שדברים שליליים נדבקים בי, שאני מושפעת מהתנהגויות של אחרים סביבי ושככל שעובר הזמן – הן מרגישות כמעט דבר רגיל, טבע, וקל לדבוק בהן. כאילו הבית נירמל רעל וכבר קשה להבחין בו כמשהו פסול, הוא פשוט מרגיש טבעי. הרגשתי רע עם זה, אני מעדיפה תמיד להסתכל על הטוב. אני מעדיפה לראות את היציאה שלי כדבר טוב. כי הסביבה של הבית, הייתה מאוד רעילה ולא נותר בי יותר כוח כדי להכיל יותר. והכי היה לי קשה להכיל את עצמי, את איך שאני מתנהגת בתוך הריקון הזה, ואת מה שיוצא ממני. הייתי מלאה באשמה, מבולבלת שאני מרגישה כל-כך תשושה ושאין למה שאני מרגישה מקום, שאין לי כוחות לדווח את מה שאני מרגישה למי שמעורב, כי כל שיח מצריך כל כך הרבה כוחות שכבר לא היו ברשותי, ושאין לי מקום אמיתי לתת לעצמי את מה שאני צריכה בלי שישפטו אותי (שזה זמן לנוח, לחשוב ולהתבודד (הרגשתי שאם אני אאפשר לעצמי את מה שאני זקוקה לו- שזה שקט, זה עלול לפגוע באחרים ויתפרש לא נכון. אבל לא היו לי יותר אנרגיות להכיל ולהתמודד עם אחרים כבר, בקושי עם עצמי הצלחתי, והייתי צריכה להיות לבד. ובבית הזה- יש הרבה בדידות אבל אין לבד. ולא הרגשתי שמבינים את זה.
אני לא רוצה להמשיך לנבור ברגשות שכבר חלפו, כי עכשיו אני בחוץ ומאוד נעים פה. אז רק אומר שמצבי הנפשי סבבה פלוס פלוס ותמיד היה אבל זה נחמד שדאגו לי, שאינני נוטלת כדורים פסיכיאטריים ומעולם גם לא ניסיתי. ושאין בושה בלקחת כדורים ויש מלא אנשים שנוטלים וזה נורמלי לחלוטין ומאוד נפוץ, שעצבים- זה נורמלי. כאב- זה נורמלי. בילבול- זה נורמלי. מורכבות- זה נורמלי. הכל מן הטבע, הכל מיד האלוהים. אנחנו נורמליים, בואו נוריד את הרגל מהגז למה נחשב "נורמאלי"/או "לא שפוי" כי אלו אמירות פוגעניות ומסוכנות שיכולות לגרום לאדם להרגיש שמשהו בו לא תקין בעוד הוא לחלוטין בסדר. הוא פשוט בנאדם. כמו כולם.
אני רוצה להגיד תודה לכל מי
שהאמין בי, שראה אותי באמת, שעודד ותמך והצביע והגיע או צפה.
אני מלאה בהוקרת תודה לכןם,אני נפעמת מכמות האהבה והתמיכה שאני מקבלת ומלאת תודה שנתתם לי הזדמנות, שהכרתם
אותי.
אני רוצה לענות לכולכם על ההודעות המדהימות שלכם ובדייכ אני אוהבת מאוד לייצר תקשורת עם העוקבים שלי, אבל כרגע זה
באמת כמות מטורפת של הודעות ויקח לי אולי קצת זמן אבל באמת אני מקווה להצליח לענות לכולכם ולהודות לכן מעומק ליבי על הכל.
לא הייתי עושה את זה בלעדיכם אני מוקירת תודה ולעד אהיה על החוויה הזו ועליכם תודה.
אוהבת אינסוף, יובל לוי.
