מאת צ'רקס
אחת הידיעות שקראתי לאחרונה, שאמורה להדיר שינה מהרמטכ"ל ושר הביטחון, היא העובדה שכל בחור רביעי שחייב גיוס, בסופו של דבר לא מגיע לצבא. רוצה לומר: רבע מכל שנתון גיוס מתנדף לו ומשאיר חור עמוק בתשתית כוח האדם של צה"ל.
הקלות הבלתי נסבלת הזו של השתמטות היא תפיסת עולם והלך רוח חברתי מסוכן, וזה מחזיר אותי לקריות ולשנתון הגיוס שלי, כמעט 50 שנה אחורנית. אני זוכר תקופה של מאה אחוז גיוס לצה"ל, עם שיעור התנדבות גבוה ליחידות הקרביות. יתרה מזו, צעיר שבגלל בעיות בריאות התגייס בעבר ושרת כג'ובניק ולא ביחידות השדה, היה מגיע לחופשת השבת קצת מבויש, ודואג, בתחנת האוטובוס, להחליף את מדיו לבגדים אזרחיים על מנת שלא ינעצו בו מבטים "מאשימים".
נתון מעניין הוא שהקריות לבדן סיפקו כוח אדם איכותי שזכה לכבוד והוקרה בכל יחידות הצבא. יצאו מפה יותר אלופי צה"ל ובכירים במערכת הביטחון, מאשר בהרבה יישובים בארץ, שגדולים מאיתנו פי כמה וכמה.
השאלה המתבקשת, מה היה פה בקריות שיצר מחויבות ערכית שכזו, ונדמה לי שהתשובה מצויה בחינוך הממלכתי שעליו גדלנו וממלכתיות שלא נתפסת כמילה גסה, אלא כדרך חיים של הגשמה ומחויבות. היום, בעידן העכשווי, שבו אנו נמצאים, מערכת הביטחון חייבת לחקור את עצמה ואת נושא ההשתמטות לעומק, על מנת לייצר מידע יעיל ומועיל להקטנת התופעה המסוכנת הזו, שיכולה לשאוב עוד ועוד צעירים לתוכה.
נדמה לי שאם תקום ועדת בדיקה שכזאת, הדבר הראשון שעליה לעשות, זה להתחיל את התחקיר כאן, בקריות, ולבדוק את התהליך לאורך חמישים השנים האחרונות, מאיפה התחלנו ולאן אנו הולכים, ואולי בכלל, אנחנו בסוף עידן צבא העם ותחילת תקופה של צבא כמו בארצות הברית, צבא שבעיקר הוא מקום עבודה.
מועדון הסרט הטוב
יום אחד, בלי שהכנתי את עצמי, קיבלתי בדואר תעודה של אזרח ותיק. צמד מילים מכובסות לעובדה שאני כבר קשיש, והיה לי קשה לעכל את הסיטואציה. נכון שפרשתי מעבודתי אחרי 37 שנה ונכון שאני אוהב להסתובב על קטנוע ברחבי הקריות ולהתבשם מהרוח, אבל קשיש? מה לי ולזה?
בזמני הפנוי קיבלתי הרבה הצעות להצטרף לכל מיני קבוצות של פנויים ופנויות מעמל יומם ומצאתי שיש הרבה מן הסוג הזה בקריות. יש פרלמנט של בני שמונים על הספסלים במוצקין, יש בני שבעים שיושבים שעות על כוס קפה בקריון ויש חסרי גיל, אבל בעלי חוליות חזקות, ששורפים שעות בחוף הים בקריית חיים.
בסוף, כמעט באקראי, הגעתי בוקר אחד לבית נגלר ונכנסתי לאולם הקולנוע לחוג של מועדון הסרט הטוב. הצצתי ונפגעתי, ואני ממליץ בכל פה למי שיש לו זמן פנוי, להגיע.
למרצה קוראים שרה אוסטרוב ואפשר למצוא עליה מידע בפייסבוק. היא מביאה פעם בחודש, בימי ראשון בבוקר, סרט בעל איכות קולנועית מהזן הנדיר, היא נותנת הרצאה קצרה לפני הסרט והרצאה בסופו. אומר לכם, למי שחובב קולנוע איכותי, זה המקום להגיע וליהנות. סרטים מהסוג הישן והטוב, קולנוע מזרח אירופי וקולנוע מודרני עם אמירות חברתיות. השילוב שבין הסרט לבין הפרשנות של המרצה יוצר משהו שהוא זמן של יצירת אמנות בפני עצמה, מעין שילוב של קריאת ספר טוב טובל בתמונות, ובקול.
האמת שאהבתי מאוד את הסרט האחרון שראיתי, שעסק בסיפור אהבה שבין זמרת ומלחין בפולין של סוף שנות החמישים. הטוטאליות של האהבה הבלתי מושגת בתוך משטר ששורף לך את הבחירה החופשית, תוך שילוב של משחק מצוין בשחור-לבן עם הפרשנות של הגברת אוסטרוב, עשו לי את הבוקר ואת השבוע.
גם אני, שעדיין רואה ביום טוב מהקריות את המגדלור של רודוס בעין בלתי מזוינת, מוכן להתפשר ולהתכנס בתוך חוג של אזרחים ואזרחיות ותיקים למען קתרזיס מענג שעליו אני ממליץ בחום רב.
