"אני לא זוכר את המפגש הראשון שלי עם מוזיקה", אומר יוני פוליקר, 38, ובאמת, איך הוא יזכור אם הוא אומר שזה קרה לו עוד לפני שנולד. פוליקר הוא אמן שונה בנוף הישראלי. לא אכפת לו מה תחשבו עליו, הוא לא מנסה למצוא חן בעיניכם, אבל עדיין הוא ישמח אם תקשיבו לו. "בגיל שנה כבר ניגנתי על צעצועים, תמיד נמשכתי לזה. אני מכיר מוזיקה עוד לפני שהכרתי את עצמי", הוא מסביר.
יוני פוליקר גדל בקרית חיים. שם משפחתו מסגיר מיד את הייחוס המשפחתי ואת הדוד המפורסם, יהודה. "ידעתי שלא אעשה משהו אחר בחיים. תמיד היה ברור לי שאעסוק במוזיקה. זה הדבר שאני הכי אוהב, אז למה לא לעשות את מה שאתה אוהב הכי הרבה?".
פוליקר, המתגורר כיום ביפו, אוהב לחזור לרחובות הקריה שמעלים בו זיכרונות על הילד שהיה ועל החיים שהשתנו. "אני זוכר ילדות טובה, זו הסיבה שאני כל הזמן חוזר לקריות. יש כאן נוסטלגיה שעושה לי טוב. לצד הזיכרונות הטובים היו לי גם הרבה מורכבויות. עברנו אסון עם אחי הגדול שנהרג כשהייתי בן 11 ובן דוד שלי התאבד על הקבר שלו אחרי חמש שנים. זו הייתה תקופה קשה, של זעזוע עמוק".
הבוקר ההוא ב-1991
אחיו של יוני, קובי פוליקר ז"ל, נהרג ב-1991 בעת שירותו הצבאי, כאשר חייל מהיחידה שלו היכה אותו בראשו עם קסדה וגרם למותו. הפצע בלב לא נעלם לשום מקום. "התחושות של להגיע לקריות תמיד יהיו מעורבות. יש געגוע לתקופה שלפני האסונות. הייתי בן אדם אחר, ילד מאוד שמח. זה לא יחזור".
יוני פוליקר הוא האח הצעיר. יש לו אחות גדולה, שרית. את אותו היום בשנת 1991, ששינה את חייו וחיי משפחתו, הוא לא יכול לשכוח. "אני לא חושב שהבנתי בדיוק מה קורה, זו הייתה איזושהי סטירת לחי", הוא אומר, "זה היה זעזוע לראות את כל הדבר הזה קורה. זה היה החופש הגדול בין כיתה ד' לה'. יום ראשון בשש בבוקר דפקו בדלת מהצבא, הודיעו להורים שלי שאח שלי נפצע. אבא שלי, שפתח את הדלת, מיד שאל אם הוא מת. כאילו הוא הרגיש שמשהו לא טוב הולך לקרות, הייתה לו תחושה לא פשוטה".
תבטיח | מתוך "היית שם איתי"
בוקר יום שישי
השכונה רגועה
אתה מתכנן לי הפתעה
ומופיע מקצה הרחוב
בערב תצא לבלות עם הילה
ועוד חברים שלך ושלה
בשלולית, הפאב בקריות
בכל מקום כתבת את שמך על הקיר
אולי אתה רצית בכלל להזכיר
לי ולך, שיש לי אותך"
מאז ומתמיד את המפלט לכאב הוא מצא במוזיקה. מגיל 3 הוא מנגן בגיטרה חשמלית. בגיל 10 נחשף לסצנת המוזיקה של שנות ה-90 והרגיש שהוא "חייב לקחת חלק". הוא היה נרדם עם להקות כמו נירוונה ומטאליקה באוזניות. "הייתי שם את הקסטה והולך לישון. אני מאמין שככה זה חדר לי לעצמות".
לצד ההשפעות של להקות הרוק הגדולות, היה גם גורם משפיע משמעותי מהבית. הדוד יהודה. "מוזיקה תמיד היתה באוויר, זה היה חלק מהבית. להקת 'בנזין', המוזיקה היוונית. אבא שלי קיווה שאני אמשיך איתו בעסק של דודי השמש אבל זה לא קרה", הוא מספר בחיוך.
אני לא סטטיק ובן אל
לצבא פוליקר לא התגייס, גם כי במשפחה נותרו עם טראומה גדולה מאוד ממותו של הבן האהוב, ובעיקר בגלל אמו, שלא הסכימה לשמוע על גיוס לצה"ל. "הייתי כל הזמן עם עצמי, עם הגיטרה והשירים. זה היה עולם בשבילי לברוח אליו. תמיד ניגנתי, אבל בגיל 14 התחלתי לכתוב, זה פשוט פרץ. הייתי מקליט וממלא קלטות שלמות, עולם שלם שאף אחד לא ידע עליו חוץ ממני. יש לי כל כך הרבה שירים שאף אחד לא יודע עליהם".
אם התרגלנו לחשוב ששיר נולד כמו תינוק, נראה שלפוליקר זה בא הרבה יותר בקלות. "לחנים עולים במוחי על בסיס יומי, כל הזמן. את המילים אני כותב אחרי הלחן. אני לוקח גיטרה, מנגן ושר, והכל יוצא מעצמו. המוזיקה לא בהכרח מגיעה מכאב או מאושר, היא פשוט קורית". בכל ארבע שנים בערך הוא מוציא אלבום חדש. "באלבום יש עולם, הוא מספר סיפור שלם".
עידן היוטיוב וכוכבי הרשת שונה מאוד מהתקופות שעיצבו את זהותו המקצועית של פוליקר. הוא חולם על הימים, בהם הכל היה תמים, כשהיה מסתובב ברחובות קרית חיים וריח לחמנייה ושוקו היה בוקע מן המכולות. בימים בהם כל אמן העדיף להוציא סינגל שישבור את הרשת, פוליקר הוא עוף מוזר. "אני לא עושה את המיינסטרים של היום, אני לא סטטיק ובן אל, זה לא הסטייל שלי. כבר בגיל צעיר כשהתחלתי לכתוב, הכי אהבתי להסתובב ברחובות ולהקשיב לשירים שהקלטתי. אני לא צריך יותר מזה. היום תוכניות הריאליטי גורמות לאנשים לרצות להיות כוכבים. הם מחפשים להיות גדולים ומפורסמים ולא לעשות מוזיקה. המוזיקה היא רק אמצעי לאגו שלהם, הם מנסים להשיג את אהבת הקהל דרך המוזיקה. אני לא מנסה להשיג כלום דרך המוזיקה. אני לא מתלהב מראיונות, אני לא מתלהב מפרסום, אני מתלהב מכך שאנשים מגיעים להופעה ונהנים".
מיקי מאוס / מתוך "עזה 2"
אש על המרקע ופוליטיקה,
משעמם לי ונמאס,
תעבירי למיקי מאוס!
באותה ביצה,
אותן החדשות ואותה לעיסה.
המסטיק האדום הזה נמאס,
אני רוצה לראות מיקי מאוס.
באותה גישה ואותה אישה,
אותה הדרמה ואותו משחק,
החיוך שלי נמחק.
באותה עיסה,
אותן החדשות ואותה לעיסה.
עושים לי רעש, מעלים לי מס,
אני רוצה לראות מיקי מאוס.
באלבומו "היית שם איתי" שני שירים שכתב פוליקר על אחיו שנהרג. בשיר "תבטיח" הוא מתאר את קרית חיים של שנות ה-90. "בשיר הזה אני חוזר לילד הזה שהייתי, אומר לקובי כל מיני דברים שלא אמרתי לו לפני שנהרג. שישמור על עצמו. בשיר 'שלום אחי הגדול' עשינו קליפ, עם עוד חמישה חברים שאיבדו את האחים שלהם. הייתה לי שנה כזו שפתאום פגשתי עוד אח שכול ועוד אחות שכולה, וכולם מופיעים איתי בקליפ, כל אחד שר את השיר לאח שלו. יצאה מזה מזכרת לכולם".
הכל נהיה מאוד צפוף
בימים אלה הוציא פוליקר אלבום חדש בשם "עזה 2" שעלה ליוטיוב וזמין להאזנה וסינגל נוסף בשם "את לא אני" – שיר פופ בוזוקי שהוא מנגן בהופעות. השיר הזה, הוא אומר, חיכה על המדף תקופה ארוכה. הוא מנגן עם יהודה בהופעות כבר יותר מעשור ובנוסף יש לו הרכב בשם "קברט יווני", שהוא וחבריו מנגנים מוזיקה יוונית קלאסית ישנה, כשחלק מהשירים תורגמו על ידי פוליקר לעברית.
באלבומו החדש "עזה 2" מתאר פוליקר את החיים המשתקפים מחלון אולפן ההקלטות שלו ברחוב עז"ה ביפו. "מאוד מתוח ורועש, רימונים וחיסולים ברחובות. האלבום הזה מתאר את החיים שלי ביפו. השיר הפותח 'עזה 2' מתאר ניסיון של אהבה בין תרבויות, משהו אסור שלא עובד. התחושה היא שאנשים עדיין מזוהים עם דת ולא רואים את עצמם כבני אדם. זה מרגיש שאתה חי בעולם של אנשים שמתהלכים בשנתם. הכל נהיה מאוד צפוף, לחוץ וכעוס. היופי הארצישראלי שהיה פעם כמעט שנעלם ונותרו הרבה אלימות והרבה כעס. על זה האלבום מדבר. השירים לא מתפשרים. אני מתאר את המחשבות שלי בעניין הזה ואני מאוד שמח על כך".
השירים של פוליקר הם כמו הילדים שלו. לפוליקר עוד אין ילדים משלו, אבל הוא אומר: "איזה אבא סיפר לי שתמיד יש ילד מועדף". הוא לא מגדיר עצמו כאופטימי ולא כפסימי, אלא ריאלי. "אני באלבום צועק את הכאב שלי לגבי המצב שלנו. לא בטוח שמי שיקשיב לאלבום ירגיש את הכאב הזה, כי הוא מלווה בהרבה הומור. אני רוצה להצליח בדרך שלי ולא בדרך שצריך, אני בסך הכל עושה מוזיקה".
וזו הנקודה, אליה חוזר פוליקר תמיד. זוהי המהות שלו בעולם, הרבה פחות מורכבת ממה שאנחנו רוצים לדמיין. הוא לא רוצה לשנות את העולם, הוא רק רוצה למלא את מועדון הבארבי.
