אמיר מאיר, שבקרוב יחגוג יום הולדת 51, היה אחד המשתתפים המסקרנים במרוץ הרי געש שנערך לאחרונה בהרי הגולן. אמיר, תושב כפר אורנים, נשוי + 3 ילדים, ספג פציעה קשה בהיותו חייל בשירות סדיר. במהלך פעילות באוקטובר 1992 הוא נפצע ממטען צד שהופעל על ידי מחבלים. "באותו רגע נגמר הפרק של חיי עד גיל 20. ואם לא היה מגיע אליי פרופ' הלברטל (בימים אלו רופא צעיר ביחידת החילוץ 669) לא הייתי בחיים", הוא משחזר.
אמיר נזכר בגבעה שהייתה מאוד בעייתית מבחינת הראות. רכב הספארי שבו היה עלה על מטען צד, ו-5 חיילים נהרגו. אמיר נפצע קשה מאוד ולמעשה היה שרוי במצב של מוות קליני. בהתחלה אמרו לכולם וגם לד"ר מיכאל הלברטל, דאז רופא ילדים (ולימים הפך לפרופסור הלברטל, מנהל בית החולים רמב"ם), שהיה רופא מוטס ב-669 ובמקרה הגיע לשטח ככוח עזר, שאמיר לא בין החיים. הפרופסור בדק את גופתו המוטלת בשטח של אמיר וזיהה שהיד זזה. הוא מיד הפך אותו על האלונקה ובמסוק באוויר פתח לו את קנה הנשימה על ידי צינור הנשמה פשוט. לא היה אז בזמנו את הציוד שיש היום לפרוצדורות בשטח, ולמרבה המזל אמיר חזר מעט לנשום והוטס מידית לבית החולים רמב"ם בחיפה. אמיר עבר ניתוח מוח מורכב כי הפגיעה הייתה בראש. הוא אובחן עם דחיקה קשה בגולגולת ואיבוד הכרה. אחרי כ-10 ימים התעורר אמיר. "אני לא זוכר כלום מאז, אני רק זוכר שהחל מחודש אחרי הפציעה כבר ישבתי בכיסא גלגלים, כשחצי גוף ימני שלי לא זז, ולאט לאט התחלתי שיקום בבית לוינשטיין", מספר אמיר.
מלאכת השיקום הייתה ארוכה ורבת שנים. אחרי שנה של שיקום יום בבית לוינשטיין הוא החליט ללמוד באקדמיה. תחילה נרשם ללימודי ביולוגיה, אבל בגלל בעיות בראייה וכאבי ראש תכופים הוא נאלץ ללכת לטיפולים בבית החולים תל השומר. אחרי הטיפולים עשה אמיר חישוב מסלול מחדש והחליט לחזור למשרד הביטחון, לעשות אבחון מקצועי ולהבין אם יש כיוון אחר שמתאים לו יותר, כי הוא חווה באותה התקופה תסכול רב ממצבו.
האבחון שקיבל אמיר היה שיש לו פגיעה בזיכרון הניהולי והלימודים באוניברסיטה לא יתמכו ויעזרו לו. באותו הרגע בחר אמיר בדרך חדשה, והחליט ללכת ללמוד אופטיקה במכללה למדעי הראייה בתל אביב. לאחר מכן החל לעבוד כאופטיקאי בחנות ברמת השרון.
בשנת 2000 עזבו אמיר ושרון אשתו את רמת השרון ועברו להתגורר בכפר האורנים. אמיר חיפש לוקיישן קרוב יותר לבית והחל לעבוד במעבדה המרכזית של אירוקה בנווה אילן ולאחר מכן במעבדה אופטית במודיעין. בשנת 2010 אשתו שרון עשתה לו מנוי לחדר כושר. אמיר היה די סקפטי לגבי היכולות הספורטיביות שלו כתוצאה מהפציעה הקשה, אך גילה את כוחותיו מחדש, החל להתאמן באימוני כוח, ועשה פעולות שלא עשה עד אז, כולל תרגילי אירובי על מכשיר אליפטי. אמיר התחיל לחזק את הגוף שלו ולהרגיש הרבה יותר טוב עם עצמו.
בשנת 2012 פוטר אמיר מעבודתו במודיעין בגלל חוסר יכולת לעבוד יותר (בגלל בעיות ראייה) ואז באמת הייתה זו עבורו שנה מאד קשה מבחינה נפשית. אמיר חיפש את עצמו, נעזר בטיפול אצל פסיכולוגית, ומהר מאוד היא חיברה אותו לעמותה שהתחיל להתנדב בה – עמותה של מפעל שיקומי של חוסים, אליה היה מגיע פעמיים בשבוע וזה היה גורם לו לאושר גדול, כי זה גרם לו להרגיש שוב פעם שווה ומשמעותי.
בעקבות פרסום שנתקל בו על לימודי קידום בריאות, ניהול ספורט ומאמני חדר כושר בווינגייט, הוא החליט ללמוד תואר ראשון משולב עם ניהול מנהל עסקים במכללת רופין. אמיר עשה כל מה שנדרש במיונים, ובתאריך הפציעה שלו 25/10/2012 החל את לימודיו בווינגייט – תאריך שמסמל תחילתו של פרק חדש בחייו. "התחלתי ללמוד בווינגייט, ולמרות כל הקשיים הצלחתי והיה לי ממש כיף ונהדר. סיימתי את המסלול בווינגייט ומיד אחריו התחלתי את המסלול האקדמי ברופין ותוך כדי הלימודים כבר החלטתי שאני פותח עסק משלי – פה אצלי בבית בכפר האורנים", מספר אמיר.
אמיר יצא לעצמאות ופתח סטודיו לאימון שעוזר לאנשים להגיע להכרה ולתודעה שספורט מהווה תרופה ובריאות לנפש ולגוף. באותה התקופה החליט אמיר שהוא מנסה לרוץ, למרות שרגל ימין לא הייתה יציבה עקב הפציעה. אמיר עלה על המסוע ולאט לאט עזב את הידיים ורץ במשך 10 דקות רצופות פעם ראשונה בחייו אחרי הפציעה. אחרי אותה ריצה קצרה, אמיר נפטר גם ממקל ההליכה שליווה אותו והחל להתאמן למרוץ, שם תכנן לרוץ 10 ק"מ. אחרי שהשתתף בריצת 10 ק"מ נפתח לו התיאבון והוא נרשם לחצי מרתון והתחיל לחלום על מרתון מלא. בשנת 2016 לקח אמיר את כל המשפחה לאמסטרדם לטיול ושם רץ לראשונה את המרתון הראשון שלו. מאז הכל היסטוריה.
בשבוע שעבר השתתף אמיר במרוץ "הרי הגעש" בהרי הגולן. מדובר בריצת שטח בין תילים והרי געש בצפון רמת הגולן, של חברת מרתון ישראל שהפך לאחד ממרוצי השטח המיוחדים והמאתגרים בארץ, בשל מסלוליו שנבנו בקפידה ועוברים בשטחי אש ובשמורות טבע שנפתחות באופן חד פעמי לטובת המרוץ. במרוץ השנה היו ארבעה מקצים: 32 ק"מ, 14 ק"מ תחרותי, 14 ק"מ הליכה ע"ש רס"ן חגי בו ארי ז"ל ומקצה עממי של 3.5 קילומטר ע"ש ארז לבנון ז"ל.
כפר האורנים, המקום שבו אמיר חי כיום, זה האזור הכי טוב להתאמן למרוץ שכזה מבחינתו, כי יש בו גם שטח, גם הרים וגם ירידות קשות והוא הכין את הרצים הכי טוב למרוץ. רזומה הריצה של אמיר ענף ביותר. הוא כבר השתתף כמה פעמים במרוץ של הרי הגעש ובמרוץ האחרון אף הגיע למקום הרביעי. בנוסף, הוא גם השתתף במספר אולטרא מרתונים (מעל 50 ק"מ), ספרטלון ביוון במרוץ של 246 ק"מ ובינואר האחרון אף השתתף בספרטניון – מרוץ של 24 שעות ואשר בו השלים 175 ק"מ.
כשנשאל מה הריצה גורמת לו ענה אמיר: "אושר גדול, חופש, זה הפסיכולוג הכי טוב שיש בעולם וזה משחרר את הכל. לפעמים אני באמת צובט את עצמי ואומר וואלה אני באמת עושה את זה. כבר 9 שנים שאני רץ, אני בן 51 עוד מעט וגם לא התחלתי בגיל ממש צעיר ועם המון פחדים ופציעה גופנית שהשפיעה גם על הנפש ועל הביטחון העצמי. והיום המטרה העיקרית שלי היא קודם כל להנות".
