מאת עלית קרפ
דומה שאין כמו הפרסומת החדשה לשוקו ספלנדיד, שהשיקו מחלבות יטבתה מקבוצת שטראוס, כדי לשקף את השינויים שחלו בקיבוצים בעשורים האחרונים, שלא לומר – המשבר שחל בהם.
בילדותה הרחוקה של מפורסטמה, שגדלה בקיבוץ, היה בכל מטבח קיבוצי אגף שנקרא "מטבח ילדים". שם, במטבח ההוא, היו שומרים מתוך החצי כלום שהחברים אכלו, משהו קצת יותר טוב בשביל הילדים. איזה חלומות קולינריים היו שם: קערות ג'לי אדום רוטט, פודינג וניל לקינוח, קוביות שוקולד פרה (שלוש לכל ילד, ביום שלישי וביום שישי אחרי ארוחת צהריים), ופסגת כל אלה, וגם זה רק בשלב מאוחר יחסית, קוביית גלידה, חתוכה מתוך אריזת קרטון, שהמתוחכמים ידעו להרכיב אותה על הכפית ככה שהייתה כמעט כמו הארטיק ההוא שקנו לנו בביקור האחרון בעיר. מקררים לא היו בחדרי החברים וגם לא בבתי הילדים, ובאופן כללי, שום דבר ממה שיש היום במקרר של כל אחד מאיתנו לא היה חלק מהתפריט הקבוע של אף אחד בקיבוץ. ואף על פי כן, גדלנו גם גדלנו.
את כל הדברים הללו לא יודע מי שיצר את הפרסומת לשוקו ספלנדיד, שבה מחליטים החברים לערוך את שיחת הקיבוץ בנוגע לשוקו המדובר רק אחרי שהילדים יילכו לישון, כדי להסתיר אותו מהם כמובן. ספלנדיד, כך אומרת הפרסומת, הוא שוקולד של גדולים (כשתגדלו תבינו, אומרים הגדולים לקטנים שמעווים את פניהם בפרסומות לשוקולד המריר הזה כבר שנים), וגם כאן אומר החבר הוותיק לילדה שמאשימה אותו באובדן ערכים ובהחבאת המוצר ממנה, "כשתגדלי, תביני".
מה היא תבין, שפעם היו קיבוצים ואינם עוד? אולי, ואולי זה קצת פחות טרגי מזה, ופירוש הדבר שיש דברים, שההורים, אפילו בקיבוץ, שומרים בסוד מהילדים שלהם.
