מידי ערב אני יוצא לסיבוב רגלי ברחובות הקריה יחד עם כלבי האהוב ויטו, שנקרא על שמו של הסנדק 'קורלאונה'. בדרך כלל אנחנו מחפשים קצת דשא ומוצאים אותו במרחב של תיאטרון הצפון.
המתחם סגור כבר זמן רב עקב הסגר וזה קצת עצוב לראות גן נעול. תיאטרון הצפון שהוקם על שטחו של 'בית העם' המיתולוגי מחזיר אותי לימים הנפלאים של שנות השישים, אותם ימים שבהם היה מקום נקודת המפגש של הנערים בקריה, כדורגל, מחניים ומשחקי מחבואים.
הייתה לנו זכות לגדול באווירה חופשית, בילדות ללא פחד, עם חברה אזרחית שהייתה לה שליחות. בגיל 15 פרחו בגן הזה האהבות הראשונות, כאשר הזוגות היו נפגשים בחושך ב"שביל המסתורי", שכולם הכירו ולא היה בו שום דבר מסתורי. הנוער נחלק לשניים, לאלו שהציצו בקנאה מאחורי השיחים ואלו המעט יותר מבוגרים, שזכו לשבת על הספסל ולהתעלס בנעימים בבית העם.
היינו רואים סרטים בהצגה יומית, שני סרטים בכרטיס אחד במחיר של 47.5 אגורות ובשבתות היינו נכנסים להצגה ראשונה ותופסים את השורה הראשונה, שנקראה משום מה שורה אפס. הסרטים היו רבים ומגוונים, החל מסרטי 'טרזן' עם ג'וני ויסמילר, גדול הטרזנים בכל הזמנים, דרך 'הפירט האדום' עם ברט לנקסטר, 'חלף עם הרוח', גדול הסרטים עם ויויאן לי וקלארק גייבל והמערבונים הגדולים עם ג'ון ויין, קולנוע היה חוויה עצומה ומעצימה.
לבית העם היה תפקיד ייחודי בתרבות הקריתיית, עם הצגות שהגיעו מהקאמרי והבימה, עם ענקי הבמה, קלצ'קין, ברטונוב ומאיר מרגלית. שנים קודם, בימי חג ומועד היו שם טקסים של בתי הספר, כשהשיא היה בחג הביכורים, כאשר כל הקריתיים שגידלו בחצרות ירקות, פירות, עופות ושפנים, רחמנא ליצלן, במשק העזר שלהם, היו מביאים את פרי הביכורים לטקס בהנחייתה וניהולה של המורה המיתולוגית יהודית בן יוסף, שהייתה אשתו הראשונה של אבא שלי ושנהרגה בתאונת דרכים בקריה, כאשר רכבה על אופניים לעבודה.
תיאטרון הצפון סגור זמן רב, אבל באופטימיות זהירה ועוד קצת סבלנות נמשיך ללקק את פגעי המגיפה ולהתנחם בתרבות ובהופעות במקום הנפלא הזה.
