הבנות והמכנסיים הקצרים – הבלוג היומי של עלית קרפ
הדיון שמתנהל עכשיו בעניין הבנות והמכנסיים הקצרים שהן לובשות בבית הספר נראה למען האמת כמו משהו שהגיע מאיזה יקום מקביל, וממש לא במובן החיובי של המילה. בעיניי, אלה הם פנים נוספות של ההדתה הנכפית על הציבור בישראל כבר שנים רבות.
מכנסיים קצרים ואיסור נגיעה
כשנ' הלכה לצבא, בכל פעם כשל' ואני היינו מתחבקים בחברתה, היא הייתה אומרת לנו, חצי בצחוק וחצי ברצינות, "שילוב ראוי, שילוב ראוי", והתברר שכוונתה לזה שבצה"ל אסור להתחבק, כי זה פוגע ברגשות החיילים הדתיים. זה די הפתיע אותנו, כי כשאנחנו שירתנו בצה"ל, היה מאוד מקובל להתחבק, ולא רק להתחבק, כי היינו כולנו אנשים צעירים ועתירי הורמונים ודי לחכימא ברמיזא.
ברור, שלא הכל היה ורוד, ובצה"ל וגם במקומות אחרים נעשו הרבה מעשים לא ראויים, שטוב שנלחמו בהם והם פסקו. אני מתכוונת במיוחד לקשרים מיניים ורומנטיים בין מפקדים לפקודות שאין להם שום מקום במרחב הצה"לי, וטוב עשו כשאסרו אותם על פי חוק. ואף על פי כן אני סבורה, שאין צורך לאסור על קשרים בין שני אנשים שהם בני אותו הגיל ומעמדם דומה, והיחסים ביניהם מתנהלים על פי רצון שני הצדדים, אפילו בצה"ל. לא כולנו מחויבים באיסור נגיעה.
אבל נגיד, שהדברים הללו נאסרו בעיקר כדי להגן על החיילות, וזה עוד איכשהו בסדר. הבעיה היא שבשלב מסוים, הפך הניסיון להגן על נערות, חיילות ונשים לניסיון דיכוי, והאיסור שהוטל על ילדות לבוא לבית הספר במכנסיים קצרים נראה לי ניסיון כזה בדיוק, והוא מאוד-מאוד מוגזם, מיותר, מפלה ונובע ממערכת ערכים שרוב הציבור בישראל אינו שותף לה.
לחנך את המטרידים ולא לדכא את המוטרדות
ראוי וצודק לא להטריד נערות ונשים, אבל צריך לחנך את המטרידים ולא לדכא את המוטרדות. הגישה, על פיה האשה היא הפתיינית ויש לכסות אותה, כדי שהגברים לא יתפתו, היא גישה שמקומה לא יכירנה בחברה הישראלית.
דומה שאין גבול למה שמתרחש במערכת החינוך, כי בעת שאני כותבת את הדברים הללו אני קוראת באתר של מאקו שילדה שהגיעה לבית הספר בשמלה, הוכרחה להסיר אותה ונותרה בחולצה ובתחתונים במשך כל יום הלימודים, כשהיא סופגת מבני כיתתה מטחי לעג ובוז.
אם הדברים הללו אמנם נכונים – מה שבאמת קשה להאמין – אז המורה שעשתה אותם היא אדם רע וטיפש וראוי שמערכת החינוך תפלוט אותה מבין שורותיה במהירות האפשרית.
עכשיו קצת תרבות
ומה עם קצת תרבות אתם שואלים?
אני קוראת עכשיו את הספר החדש של נילי לנדסמן, בת קיבוץ איילת השחר, שכתבה כבר כמה ספרים, ואני אוהבת את כתיבתה בדרך כלל. אני רק בתחילת "הבת האובדת", אבל אני כבר יכולה לומר, שהחוויה הקיבוצית שלה שונה לחלוטין מזו שלי, אולי משום שאיילת השחר שייך לזרם אחר בתנועה הקיבוצית מהזרם שבו אני גדלתי, וגם, שכתיבתה של לנדסמן סוחפת ושהגיבורה שלה מתייחסת אל עצמה בהומור, אבל לא בכזה שגורם לקורא לפרוץ בצחוק, אלא בכזה שמעניק לדמות ממד נוסף של עומק.
ואם כבר מדברים על הקיבוץ, אני נזכרת, שהוועדה הפדגוגית במוסד החינוכי הייתה מחליטה בכל שנה מחדש, שלא תתאפשר כניסתם של חניכים לחדר האוכל ולכיתות יחפים ובבגדי ים. אנחנו, כך נראה, גדלנו באווירה קצת פחות צדקנית מזאת המקובלת היום, ובכל זאת היינו לאנשים.
אולי את התשובה הכנה ביותר לגל הצניעות שתוקף את מחוזותינו מעניקות תלמידות בית הספר הדתי שאני חולפת על פניו מדי בוקר: רבות מהן מגיעות במיני קצר עד כאב, כמעט עד בית הספר, ושם לובשות בזריזות טייץ לפני כניסתן בשעריו. מובן, שגם כשהן יוצאות, הן מזדרזות להיפטר ממנו במהירות האפשרית ולחשוף רגליים ארוכות וצעירות.
