יומן קורונה: לאן רצים החתולים ולמה ל' לא קם מהשולחן?

יומן קורונה: יום שישי, 27.3.20

אתמול ואולי גם היום, כך סיכמתי עם אמי ועם חברתי ע', שאיתן שוחחתי בטלפון הבוקר, יש יקום קשה. הצירוף הזה משמש אותי כבר שנים כדי לתאר מועקה לא ברורה.

גנץ נכנע בקרב

ראשית חוכמה, אמא שלי כועסת על גנץ ועל מה שעשה. אני מנסה לומר לה, שגם אם אינני מאוהדיו, הוא הקריב את הנכס היחיד שהיה בידו, את יושרתו ואת שמו הטוב למען הניסיון להוציא את מדינת ישראל מהמשבר שאליו נקלעה.

איכשהו, נראה לי, המהלך הזה מהלך שנעשה בעקבות עצה נשית. על סבתי המנוחה, בלה מזרחי, נאמר, שידעה להכין אוכל ממה שאין, וגם גנץ, כך נראה נכנע בקרב, הקריב את שמו הטוב ואת סיכוייו להיות אי פעם ראש ממשלה, כדי לארגן איזו ארוחה צנועה שתוציא אותנו ממצב הביש שאליו נקלענו. כשהוא אומר, שאין זה יום שמח עבורו, אני מאמינה לו. לפעמים עושים מעשים שאין בהם שמחה.

מחשבות על אוכל

אבל עוד לפני שיחות הטלפון הללו, כשאני יוצאת למשימותיי היומיות, אני רואה עדה של חתולים חוצה את הרחוב השומם. חתול הוא חיה שחיה את חייה בבדידות, והמראה של עדה שלמה רצה למקום מסוים נדיר למדי.

המחשבה הראשונה שעלתה בראשי מעידה על גילי ואולי גם על משקלי, יותר מאשר על כל דבר אחר: חשבתי שאחד השכנים הוציא להם משהו לאכול. נערה הייתי ובעיקר זקנתי, במקום על חירמונים, אני חושבת על אוכל. כמובן שהחתולים רצו אחרי חתולה מיוחמת, והאוכל ממש לא עניין אותם.

אפרופו אוכל: נראה לי, שיש אנשים שהולכים לסופרמרקט כמו שילדים גדולים שמגיעים הביתה רק פעם בכמה זמן הולכים למקרר: שוב ושוב הם פותחים את הדלת, יותר מתוך סקרנות מה יש שם, מאשר מרעב, ודרך אגב, גם אוכלים משהו.

פשטידה במקום עוגה

אתמול, בטרם ארוחת הצהריים, הכנסתי לתנור פשטידת דלעת. עם סיום הארוחה אני רואה, של', שבדרך כלל אץ רץ לענייניו באינסוף, נותר יושב.

אתה מחכה למשהו? אני שואלת אותו והוא אומר, "כן, לזה שהעוגה תהיה מוכנה". מי שלא ראה את האכזבה שהתפשטה על פניו כשאמרתי לו שזאת פשטידת דלעת ולא עוגה, לא ראה אכזבה מימיו. אולי היום אופה איזו עוגה, אף על פי, שמי שקורא את הבלוג הזה כבר יודע, שלא רק אופה אותה, אלא גם אוכל ממנה שלא לומר את כולה, ומזה עלי להיזהר.

אתמול היה יום קצת קשה, ולא רק לל' שהתאכזב מפשטידת הדלעת, אלא בכלל, גם בגלל העניינים הפוליטיים, גם בגלל הקורונה והמתים ההולכים ומתרבים, ובערב לקראת 23:00 רציתי לצאת קצת מהבית. רק מאה מטר ולחזור, אבל הגשם החם שירד סיכל גם את התוכנית הזאת.

אחרי שנמות

גם הבוקר חם ומעונן, ואמא שלי מספרת לי, שהיום דיברה עם אחותה ש', על זה שאחרי שהן ימותו הכול יימשך כרגיל וזה מעצבן אותה עד מוות. "אחרי מותי", כתבה לאה גולדברג, "יהיה עוד משהו בעולם. מישהו יאהב מישהו, מישהו ישנא", והלא זה בדיוק מה שקשה, שכולם ימשיכו לעשות כאן חיים בלעדינו.
בינתיים, אני אומרת לה, כולם עושים כאן חיים ביחד איתנו, וימים קשים ביקום יש גם בלי ביבי, בלי גנץ ובלי הקורונה. עכשיו נלך לברוא את השבת מהחול, גם אם בחוץ, כך נראה, יש סופת חול. שבת שלום.

עוד טורים אישיים במדורת השבט שלנו.