כשהחלום האמריקאי הופך לסיוט
אני אוכלת תפוח וסבא קורא עיתון. ביני לבין סבא מתוח חבל שעליו סבתא תולה תחתונים וחזיות בגודל של אוהל בצבע בז'. החדר קטנטן אבל לא זה מה שמפריע לסבתא. הזהו החלום האמריקאי?
מרגע שהגענו לניו יורק, הטרידה אותה העובדה שהחלונות לא נפתחים, ואיך הכביסה תתייבש? סבא נאלץ להתכופף בכל פעם שהוא רוצה לעבור לשירותים, אבל לא מעז להתלונן, בכל הנוגע לניקיון, אין לו סמכות.
לי עוד אין חזיות, אבל סבתא רוצה שאכבס ביד את התחתונים שלי ואתלה. משהו במחשבה שהתחתונים שלי ייתלו על חוט במלון לצד הלבנים של סבא ושלה הרגיש כמו גילוי עריות.
סירבתי במשיכת כתף ושקעתי במשחק הוידיאו. סבתא לא ויתרה נעמדה באמצע החדר בחלוק השינה שלה, הוורוד, ונאמה.
בנאומה היא סיפרה כיצד בהגיעה לעליית הנוער בקיבוץ, למרות התנאים הקשים היא התרחצה כל יום, וכל יום הייתה מכבסת ביד את הלבנים ותולה. שאר הבנות לא עשו כן, אז יום אחד היא התעצבנה עליהן נעמדה בפתח חדר האוכל וחסמה בגופה את הכניסה.
רק מי שהתקלחה יכלה להיכנס אליבא ד'סבתא טובה. הפסים של החזיות שלהן היו שחורים, היא זעקה לעברי.
בשלב הזה סבא יהושע החליט להתערב, הרים עיניו מהעיתון, ואמר: 'את צריכה להיות ליידי'. וכך בעיניים מושפלות מצאתי את עצמי מכבסת תחתונים בכיור הקטן בחדר הפצפון בבית מלון בניו יורק. וסבתא טובה, סביבי עולצת ומתגאה בכך שהביאה אבקת כביסה במזוודה מישראל. 'אני בטוחה שיש אבקות כביסה באמריקה', מלמלתי.
בחזרה לסנטרל פארק
אין ספק שהייתי קטנה מידי לטיול שכזה. בת 10 מנהריה מגיעה לתפוח הגדול עם סבא וסבתא. לא באמת יכולה לקלוט את גודל העניין. רואה את המוניות הצהובות, אבל לא ראיתי מספיק סרטים כדי לקשר.
נמצאת ליד בניין האו"ם ולא מבינה למה שאר הישראלים שורקים בוז (זה היה טיול מאורגן של סוכני ביטוח…) לא טיילנו בסנטרל פארק, ואני לא זוכרת שהייתי בטיימס סקוור למרות שכנראה זה היה. אני זוכרת מניו יורק בניינים עצומים ומלא, אבל מלא אנשים. המולה שלא נגמרת בכל שעות היום.
בבגרותי הבטחתי לעצמי שעוד אחזור אל החלום האמריקאי. שביחד עם חיים, בעלי, עוד נלך למחזמר בברודווי, נראה את הלוקיישן של הצילומים של "סיינפלד" ו"חברים", נטייל בסנטרל פארק ונאכל נקניקייה בלחמנייה מעגלת מזון מהיר ברחוב ניויורקי.
היום אני בוגרת סרטי וודי אלן, ו"סקס והעיר הגדולה" וכמובן "בנות", היום יש לי הקשרים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים שיעשירו את הטיול. אה וגם יש לי שפה.
מה שכנראה כבר אין לי זה את ניו יורק
ארה"ב של אמריקה מתמוטטת לנגד עיני המשתאות. הקפיטליזם שבנה את ארצות הברית הוא גם זה שיפיל אותה. העיר ניו יורק היום היא מוקד התפשטות של נגיף הקורונה.
הוכרז סגר ובתי החולים כבר מדווחים על חוסרים בציוד. המתים מפונים במשאיות קירור והקצב עולה ומתגבר מיום ליום, נכון לכתיבת שורות אלה מדובר בלמעלה מ-1000 מתים רק בעיר ניו יורק, שליש מהסך הכולל בארה"ב.
בתמונות שמגיעות מאנשים פרטיים ברשת ניתן לראות שהעיר מלאה בטנקים ובצבא, מה שנעדר מהתמונות הרשמיות שהשלטון מפיץ.
רחובות ניו יורק הזכורים לי כילדה הומים ושוקקים, כעת ריקים מאדם.
בגלל תפיסה כלכלית קפיטליסטית, וביטול "אובמה קר" על ידי הנשיא טראמפ, לאנשים אין ביטוח בריאות, ומי שחסר אמצעים לא יכול להיבדק ולצרוך טיפול.
חלק מהחולים ניתן היה להציל, חלק מהחולים קשה – ניתן היה למנוע החמרה במצב – כל זה לא קורה בגלל מדיניות של "החזק שורד".
האמריקאים התעוררו בוקר אחד לגלות ש"החלום האמריקאי" הוא סיוט.
אני מקווה שהחברה שלנו בישראל, שבנויה על ערבות הדדית ולא על חוקי הג'ונגל, תצלח את המשבר הנוכחי בנזק קטן יותר בנפש.
לפני מספר ימים במסגרת מבול הודעות הוואטסאפ שפוקד אותנו העבירו לי קטע עם הנחיות למניעת התפשטות הנגיף.
נאמר שם שצריך לכבס יום יום את הבגדים ולהתקלח כל יום במים חמים. בזמן שאני קוראת את זה, חשבתי לעצמי, שהנה חזרנו להוראות של סבתא טובה.
גלי וינטראוב
לפניות ותגובות במייל: galitwe76@gmail.com
