ביקורת הפרסומות של מפורסטמה: אם יש פרסומות שממש מוציאות אותי מהכלים בימים אלה – הן הפרסומות לבנקים ולחברות האשראי, ולא כל כך חשוב איזה, אבל נדמה לי, שהפרסומות של ישראכרט ובנק טפחות, האחת בכיכובו של יובל סמו שבדרך כלל אני מאוד אוהבת אותו והשנייה בכיכובו של דביר בנדק, הן הכי מעצבנות.
למה הן מעצבנות אותי? כי הן מנסות לשדר לי שהבנק או חברת האשראי הם בסך הכול אוסף של אנשים טובים, שבזמנים קשים אנחנו יכולים לסמוך עליהם. הם יבואו לעזרתנו, אנחנו יכולים להישען עליהם ולדעת שכשהמצב קשה, הם, כמי שיש להם, יתגייסו למשימה.
הבעיה היא שההפך הוא הנכון; הבנקים הוכיחו בעבר שמה שמעניין אותם זו שורת הרווח ושכדי להגיע בשורה הזאת לפלוס שחשוב מאוד שיהיה גדול מהפלוס של השנה שעברה הם מוכנים להוציא אנשים מבתיהם בגלל פיגור בתשלום המשכנתה, לעכל חשבונות בנק וחפצים ולנקוט בכל אמצעי אלים ומכוער כלפי החוליות הכי חלשות בחברה. גם עכשיו, כך פורסם בעיתונות, הריביות על המשכנתאות עלו וקרן ההלוואות לעסקים קטנים מערימה קשיים בפני הפונים אליה.
על כן, טוב יעשו הבנקים אם לא יציגו את עצמם כידידינו, שהרי אנחנו עוד עלולים לפנות אליהם כאל ידידים, והאכזבה שננחל, מי יודע לאן תוליכנו? אינני מצפה שיאמרו בפרסומות ש"גם היום כמו תמיד אם תעזו לאחר בתשלומים נקרע לכם את הצורה בריביות ונסבך אתכם בצרות עד שתשאלו את נפשכם למות, או שסתם תפנו לשוק האפור ושם כבר יגמרו עליכם", אלא, שפשוט, ישתקו.
עוד ביקורת פרסומת של מפורסטמה – כאן
