המרדף אחר המוסד לביטוח לאומי – הבלוג של עלית קרפ
אני רוצה לחלוק איתכם שאלה שמציקה לי כבר זמן רב: למה שום מפעל הייטק עדיין לא פרסם שהוא זקוק למשורר הבית? זאת הייתה המשרה עבורי. בכל בוקר הייתי כותבת שירים לעובדים שיש להם ימי הולדת, שירי הלל למנכ"ל בחרוזים כמובן והכי חשוב, הייתי משוררת על יופיין של העובדות, ובימים שבהם היה לי פחות מה לעשות, הייתי כותבת להם בלוגים שהיו מרוממים את רוחם, ובעיתות שעמום ומשבר, הייתי עורכת ראיונות עם העובדים ומשדרת אותם לאומה, או לפחות למחלקה שבה הם עובדים. תאמינו לי, שהייתי עושה את זה בלב שמח וגם משמחת אחרים.
כמה חבל שחברות ההייטק אינן מודעות לתרומה האדירה שיש למצב רוחם של העובדים לתפוקתם בעבודה.
המוסד לביטוח לאומי אינו עונה
נו, ועכשיו ברצינות: גם היום ביליתי חלק גדול מהיום בניסיונות ליצור קשר עם המוסד לביטוח לאומי במטרה לבדוק היכן עומדת תביעת דמי האבטלה שלי. זה התחיל מזה שבבוקר קיבלתי הודעת מייל מהביטוח הלאומי שעל פיה מחכה לי מכתב באתר שלהם. כשנכנסתי, גיליתי שהם מודיעים לי ששילמו לי 2000 שקלים ב-7 באפריל, שאת זה, בכל הכבוד, אני יודעת כבר מ-7 באפריל.
צלצלתי פעם אחת ופעם שנייה ובכל פעם הגעתי למוקד אחר, ובמוקד האחרון שאליו הגעתי אמרה לי הפקידה, שהיא רואה שיש החלטה בענייני, אבל היא לא יכולה להגיד לי מהי, כי היא לא יכולה לראות אותה. אז מה לעשות? אני שואלת אותה, והיא מציעה לי לצלצל בין 17:00 ל-20:00, ואז, כך היא מבטיחה לי, אגיע ישירות למרכז של הביטוח הלאומי ושם הם יודעים ויגידו לי.
נו, אז צלצלתי ב-18:00 והמענה האוטומטי אמר לי שסגור וצלצלתי שוב ב-19:50 והמענה האוטומטי אמר לי שהשירות פועל עד 19:45. גם מחר יש יום, וגם מחר אוכל להקדיש את הבוקר, את הצהריים ואת הערב למרדף חסר תכלית אחרי זכויותיי בביטוח הלאומי, למה לא? הרי אני משלמת ביטוח לאומי לכל היותר 35 שנה בלי הפסקה, אז למה שישרתו אותי ומי אמר שצריך לתת לי את הזכויות שמגיעות לי בכלל? הרי אפשר לעשות בכסף שלי דברים הרבה יותר מעניינים, כמו למשל להפיק סרטונים על הביטוח הלאומי, שליבו רחב וזרועו נטויה.
לא כל כך אופטימית
נדמה לי, שאט אט מתברר עומק המשבר שאנחנו נתונים בו. ההפסקה שבה היה נתון המשק נותנת את אותותיה בכל מקום. בכל אשר אפנה אני שומעת על צמצומים, על זה שהפעילות לכשתחזור, אם תחזור, תהיה בהיקפים קטנים בהרבה מזאת שהייתה, ואני רואה שעוד ועוד עסקים נסגרים. המקומות הפתוחים דורשים מחירים גבוהים מאוד עבור השירותים או הסחורות שהם מספקים, ועליי להודות, שאף על פי שאני אופטימית בדרך כלל, אני לא כל כך אופטימית היום.
אבל אולי בכל זאת משהו אופטימי לסיום?
מחר אשוחח במועדון הקריאה שלי בזום על סיפורו של גבריאל גרסיה מרקס "באתי רק לטלפן" שמופיע בקובץ "שנים עשר סיפורים נודדים". אם קוראים את כל ספר הסיפורים של גרסיה מרקס בבת אחת מגלים את הקשרים העדינים בין הסיפורים השונים ונדמה לי, שהפירוש שניתן לפרש אותם על סמך קריאת הרוחב הזאת עמוק יותר מאשר על סמך קריאה בדודה.
