תיאטרון חייו

אֲנִי יוֹדֵעַ / יונתן ברקאי

שֶׁלֹּא יִשְׂאוּ אַחֲרַי הֶסְפֵּדִים,

שֶׁלֹּא יְצַיְּנוּ שָׁנָה לְמוֹתִי,

שֶׁלֹּא יִקְרְאוּ עַל שְׁמִי רְחוֹב,

גַּם לֹא סִמְטָה אוֹ בֵּית תַּמְחוּי.

לֹא יַגִּידוּ שֶׁהָיִיתִי פֶּרַח, עָצִיץ, מִשְׁתָּלָה,

לֹא יֹאמְרוּ שֶׁבְּמוֹתִי צִוִּיתִי לָהֶם אֶת הַחַיִּים,

אִישׁ לֹא יַעֲשֶׂה עָלַי מֶחְקָר,

לֹא יַחְתֹּר לְדוֹקְטוֹרָט;

אִישׁ לֹא יִזְכֹּר שֶׁשָּׂרַדְתִּי, נִצַּלְתִּי,

הִכְנַעְתִּי אֶת הַגּוֹרָל,

לֹא יַחְשְׁבוּנִי לִנְשָׁמָה מִתְגַּלְגֶּלֶת.

לֹא יְחַפְּשׂוּ אוֹתִי בְּגוּגֶל

אוֹ בַּדַּפִּים הַמִּתְפּוֹרְרִים שֶׁל הַסּוֹכְנוּת הַיְּהוּדִית,

גַּם לֹא בָּרְשִׁימוֹת הַקְּבוּרוֹת שֶׁל יָד וָשֵׁם.

הָיִיתִי וְהִתְעוֹרַרְתִּי.

(מתוך הספר "באווירה הפסטורלית של בית העלמין")

במוצאי השבת שעברה הלך לעולמו יונתן ברקאי. בן 83 או 85 במותו. שנת לידתו שנויה במחלוקת. בקריות רבים בוודאי זוכרים אותו כמורה האגדי לתיאטרון מתיכון קרית חיים ואורט קרית ביאליק. בשירו המטלטל "אני יודע", המובא כאן בפתיחת הכתבה, חוזה ברקאי איך יזכרו או לא יזכרו אותו אחרי מותו. ובכן, הוא היטיב לתאר אך פחות לנבא.

הררי מילים נכתבו על יונתן ברקאי במהלך השבוע שחלף, עם היוודע דבר מותו, בעיקר מצד מי שהיו תלמידיו, בהם טבע חותם לחיים.

בתו, השחקנית נעה ברקאי, ישבה בימי האבל בביתה בתל אביב, אספה אליה וחיבקה בחום את כל המילים שנכתבו על אביה. לא פספסה אף אות.

"מחמם לב לראות עד כמה הוא השפיע על כל כך הרבה אנשים. זה היה נורא משמח אותו", היא אומרת ל"הד הקריות", "זה לא מובן אליו. הוא כל כך אהב אנשים. כתבו עליו אנשים שפגשו אותו אולי פעם אחת באיזה בית קפה ודמותו נחקקה אצלם. הוא באמת היה איש מיוחד במינו. אני מגיעה לכל מי שכתב, עונה, מקשיבה, וזה מחמם את הלב, כי הדברים הכתובים נשארים. אלה בהחלט נקודות אור באפלה. הוא היה מאוד מתרגש מכך שכל כך הרבה תלמידים זוכרים אותו".

ניצל בזכות דם של גופה

יונתן ברקאי, ניצול שואה, שחקן, מורה ומשורר נולד בלידא, עיירה בליטא הסמוכה לווילנה (בתחומי בלארוס של ימינו). הוא נולד כיונס ברקוביץ', ומאז התגלגל בשמות וזהויות שונים. ב-1941, עם פלישת הגרמנים לפולין, נרצח אביו. ב-1942, בהיותו בן 4, ניצל מהשחיטה הגדולה בגטו בזכות תושייתה של אמו האמיצה.

לבתו, נעה, הסיפור המצמרר מוכר היטב. "הם הלכו בצעדת המוות", היא מספרת, "תוך שהם הולכים, אמו משכה אותו לאיזה צריף נטוש. היו שם גופות מלאות בדם. את הדם הזה של הגופות היא מרחה עליו ועליה. הם העמידו פני מתים, וכך ניצלו".

הבת תמר: "בימים ההם הרגשתי אינפלציה של מילים, זה היה אינטנסיבי ולעיתים מתיש. אבל בארבע השנים בהן שקע בשתיקה התגעגעתי למילים שלו, ובימים האלה של הפרידה אני שמחה כל כך בספרים האלה שהשאיר"

ברקאי הילד ואמו שרדו את המלחמה בעזרת תעודות אריות שסופקו להם על ידי הכומר חסיד אומות העולם, ד"ר ויטולד שימצ'קביץ', שסיפורו מתועד ביד ושם.

ב-1951, בהיותו בן 14, עלה ברקאי עם אמו, ציפורה (פייגה) לארץ והתגורר איתה ועם אביו החורג יוסף בקרית אתא. הוא נישא לרינה ונולדו להם שתי בנות – נעה, 48, ותמר ברקאי-שוב, 45, במאית טלוויזיה.

את ימי האבל העבירו הבנות נעה ותמר בלא לשבת שבעה על אביהן בשל מגבלות מגפת הקורונה. פעם ביום הן היו נפגשות בדירתו הריקה של אביהן, רק שתיהן, נוצרות זיכרונות ונוברות באלבומים ובגזרי הכתבות הרבות שנכתבו עליו ועל יצירתו.

נעה מספרת, כי הידיעה שלא יוכלו לשבת שבעה, קצת הבהילה אותן בתחילה. "חששנו מהתחושה של הריק", היא אומרת, "בסופו של דבר זו הייתה שבעה בלי קהל. שבעה של ווטסאפ ופייסבוק. הדברים שנכתבו על אבא על ידי תלמידיו, חבריו, מכיריו ומוקיריו הרחיבו את ליבנו".

קריאת תיגר של כוחות החיים על המוות

עד סוף שנות ה-90 התגורר ברקאי בקריות. תחילה בקרית אתא ולאחר מכן בקרית ביאליק. בשנות ה-70 לימד בתיכון קרית חיים היסטוריה, אזרחות ותיאטרון, ובשנות ה-80, בתקופתו של המנהל זאב פיינשטיין, הקים את מגמת התיאטרון באורט ביאליק, בה לימד עד שעבר להתגורר בחיפה. ב-2008 החליטו ברקאי ואשתו רינה לעבור לתל אביב, כדי להיות קרובים לבנות ולנכדים – עמליה, 14, ועמנואל, 9 – ילדיה של נעה, ואביגיל, 11, ויואל, 7 – ילדיה של תמר.

יונתן ברקאי כתב שני ספרי שירה – "דו"ח קצר" ( הוצאת אבן חושן, 2010) ו"באווירה הפסטורלית של בית העלמין" (הוצאת אבן חושן, 2014). בנוסף, הוא תרגם שלושה ספרי שירה מפולנית לעברית, ביניהם של משוררים ידועי שם ועטורי פרסים כמו תומאש יאסטרון ורפאל וויאצ'ק.

על ספרו של ברקאי "דו"ח קצר" כתבה המשוררת אגי משעול: "ספרו הראשון של יונתן ברקאי הוא קריאת תיגר של כוחות החיים על המוות. סיפור חיים ארוך של ילד ניצול שואה המתגלגל בשמות וזהויות שונות מתנקז כאן ל'דו"ח קצר', לשירים מפתיעים ואמיצים מנקודת מבט ייחודית שהיא ניצחון הארוס על התנאטוס.

"יונתן ברקאי מושיב אותנו בשורה הראשונה מול בימת תיאטרון חייו ולוקח אותנו למסע אוטוביוגרפי-קברטי מטלטל ונדיר בעצמתו, המתאר בדייקנות מכאיבה את עברו הטראומטי כילד שניצל בשואה. הילד הזה שהתחפש, החליף זהויות ושינה את שמו כדי לשרוד, מרשה לעצמו, פעם נוספת, להתחפש, להתאפר כדי להמשיך ולהינצל גם היום, ולספר לנו, בנשימה אחת, על הישרדות – כילד בשואה, כנער עולה חדש ולבסוף כמבוגר בחוויה התל אביבית האינטנסיבית, שבה הוא יוצא לחופשי בסדרת שירי ארוטיקה אורבניים".

מִי / יונתן ברקאי

אֲנִי רוֹצֶה לָדַעת מִי אֲנִי

הוֹרַי הֵם נִצּוֹלֵי שׁוֹאָה

וְהֵם מֵתוּ

אֲנִי רוֹצֶה לָדַעת מִי אֲנִי

שֶׁיָבוֹאוּ אֲנָשִׁים וְיַגִּידוּ מִי אֲנִי

אֲנָשִׁים לוֹעֲגִים לִי

עָשּוּ בִּי לִינֱץ'

אֲנִי רַק רוֹצֶה שֶׁיָּבוֹאוּ

אֲנָשִׁים מֻסְמָכִים

וְיַגִידוּ מִי אֲנִי

מִי

אֲנִי. 

ארבע שנות שתיקה

לפני שבע שנים נפטרה רינה, אשתו של ברקאי. הבת נעה מספרת שמאז מותה של אמה, אביה הלך ודעך. "אבא נפטר שבע שנים ועוד יומיים אחרי אמא שלי. אחרי מותה הוא הרבה להתכנס בתוך עצמו. הוא כבר לא היה אותו דבר", היא מספרת.

אחותה, תמר, כתבה בפוסט בפייסבוק: "כשאבא יצא לפנסיה והפסיק ללמד ולביים, הוא התחיל ללכת לסדנאות כתיבת שירה, וכתב וכתב וכתב, לא נח לרגע. השנים האחרונות, לפני ששקע בדמנציה היו כמו מבול משוגע של מילים, ושירים, שהתארגנו בתוך כמה ספרים שיצאו לאור. כאילו ידע שלא ירחק היום בו יתעטף בשתיקה ארוכה.

"אבא כתב יום ולילה, ישן מעט שעות, וברגע שאפשר היה להטריד את חבריו, היה מתקשר מוקדם בבוקר לכל מי שהיה מוכן להקשיב, ומקריא ומקריא ומקריא.

"בימים ההם הרגשתי אינפלציה של מילים, זה היה אינטנסיבי ולעיתים מתיש. אבל בארבע השנים בהן שקע בשתיקה התגעגעתי למילים שלו, ובימים האלה של הפרידה אני שמחה כל כך בספרים האלה שהשאיר, ונזכרת איזו נפש נדירה של אמן הייתה לאבא שלי, וגאה בו מאוד מאוד, ומתגעגעת".

ימי ילדותו וייסוריו במלחמת העולם השנייה שזורים כמעט בכל יצירתו של ברקאי. כאילו הוא לא עזב את פולין, ופולין לא עזבה אותו. "הוא נסע המון לפולין", מספרת נעה, "וחברים משם באו לבקר אותו כאן. השירה ובעיקר התיאטרון היו כל חייו".

שבוי בירדן

הביוגרפיה של ברקאי כוללת שנה של משחק בתיאטרון האוהל בתל אביב לפני שהתגייס לצבא, ולאחר השירות הצבאי לימודי היסטוריה כללית ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך לימודיו נחטף לירדן והיה שבוי במשך חודשים בבית הכלא בקישלה ובזרקא. הוא שיחק בלהקת הסטודנטים של האוניברסיטה והשתתף בתסכיתים בקול ישראל.

הבת נעה: "הוא כל כך אהב אנשים. כתבו עליו אנשים שפגשו אותו אולי פעם אחת באיזה בית קפה ודמותו נחקקה אצלם. הוא באמת היה איש מיוחד במינו. הוא היה מאוד מתרגש מכך שכל כך הרבה תלמידים זוכרים אותו"

במשך שלוש שנים שיחק בתיאטרון חיפה, עד שבשנת 1963 נסע ללמוד משחק בבית הספר של אוטה האגן בניו יורק ועבד וביים במחנות קיץ בארצות הברית. "בשלב מסוים הוא חזר ארצה, כי אמא שלו, שגרה אז בקרית אתא, הייתה צריכה אותו לידה", מספרת נעה, "הוא חזר לקריות, התחיל ללמד בבתי הספר התיכוניים, והמשיך לביים. הצוות שליווה אותו בכל ההצגות שלו היה תמיד הצוות של תיאטרון חיפה – גילה להט המלבישה, יחיאל אורגל, התאורן, אחד החברים הכי טובים שלו, וגם פועה שחורי, אשת החינוך המוערכת מהקריות, שהלכה לעולמה בדצמבר האחרון, הייתה שם תמיד לצידו. כל ההצגות שלו היו מאוד מקצועיות ומהוקצעות".

ברקאי ביים במסגרת סדנאות התיאטרון וחוגי הדרמה שהעביר בקריות גרסאות למחזות שונים, ביניהם "צלילי המוזיקה", "סיפור הפרברים", "קזבלן", "הקרנפים", "אנדורה" (באנדורה שיחק רונן ברגמן – מ"ג), "שני קוני למל", "כנר על הגג" (אותו העלו גם בחו"ל), "דודתו של צ'ארלי", "רביזור" ועוד. שירה החל לכתוב ב-1990 והשתתף בסדנאות שירה של ישראל בר-כוכב ואגי משעול.

"מאה עשרים אלף רובל! מה יש?!"

אורי בן דב, מי שהיה תלמידו של ברקאי באורט ביאליק, כתב בפייסבוק: "יונתן ברקאי היה המורה לתיאטרון של אורט קרית ביאליק. כמו פינק ב'נמר חברבורות' של שבתאי, היה לו חלום משונה – לא להקים קרקס בתל אביב, אלא לעשות תיאטרון של ממש עם חבורת תלמידים בעיירה ההיא. שלא כמו פינק – יונתן לא נעלם, ולא השאיר אחריו שובל של אכזבות. ההיפך הוא הנכון.

"שנה אחרי שנה יונתן היה מעלה באורט קרית ביאליק הפקת תיאטרון של ממש – עם תפאורה ותלבושות ואיפור ומוזיקה.

"שנה אחרי שנה קולנוע ספיר הקטן שבלב העיירה היה הופך לאולם תיאטרון, ומאות תלמידים היו מגיעים לשם, יום אחרי יום, לראות תיאטרון.

"היינו יושבים שם באולם לראות פעם מחזמר ופעם דרמה, לפעמים קומדיה, ולא מעטים מאיתנו דמיינו את היום שבו הם ייבחנו – ויתקבלו – להצגות האלה.

"אני הייתי אחד הילדים האלה, וכשרק הגעתי לכיתה ז' השתתפתי בהצגה הראשונה שלי ('הזכייה הגדולה'). היה לי משפט שלם שם, שאני זוכר גם 35 שנה אחרי: "מאה עשרים אלף רובל! מה יש?!" (ובשבילו הדבקתי שפם וזקן מגרד וחיכיתי יום יום לרגע שבו אעלה כמנהל הבנק בעיירה היהודית של שלום עליכם, לתת את המשפט שלי). בהפקה הבאה שלי, בכיתה ט', זו כבר הייתה 'דודתו של צ׳ארלי', עם תפקיד גדול (אם כי, למרבה הצער, לא ראשי).

אורי בן דב: "שנה אחרי שנה יונתן היה מעלה באורט קרית ביאליק הפקת תיאטרון של ממש… שנה אחרי שנה קולנוע ספיר הקטן שבלב העיירה היה הופך לאולם תיאטרון, ומאות תלמידים היו מגיעים לשם, יום אחרי יום, לראות תיאטרון"

"כמה נחישות ועקשנות יונתן היה צריך להפעיל כדי לממש שנה אחרי שנה את החלומות האלה על במה – להביא את החברים מתיאטרון חיפה כדי לארגן תפאורה, תאורה ותלבושות, לגייס משאבים להקליט מוזיקה מקורית ולהפיק את התוכנייה החגיגית, והכי קשה – לעבוד איתנו. תלמידי חטיבה ותיכון, בשבועות ארוכים של חזרות.

"בחזרות האלה לפעמים היה נדמה שיונתן כמו שיחק את תפקיד במאי התיאטרון – מתלהב ומתאכזב, רושף, כועס, משבח וצועק.

"האמת היא שהוא פשוט היה איש גדול מהחיים שמצא את עצמו בעיירה קטנה. לנו, כנערים צעירים, זה נראה לפעמים משונה ומוזר. לא תמיד הבנו אותו, מה מניע אותו, או מה הוא רוצה מאיתנו. אבל הקשבנו לו. הוא היה הבמאי שלנו.

"35 שנה אחרי (כשאני, כמה מוזר, מבוגר מיונתן בעת שהיה מורה שלי), אני יודע איזו מתנה גדולה יונתן נתן לי ולכל מי שהיה שם על הבמה של קולנוע ספיר בקרית ביאליק של שנות ה-80.

"כמה אנרגיה, עבודה קשה ואכפתיות נדרשו כדי לתת לנו את החוויה החד פעמית הזו, המקצועית ככל האפשר, המאתגרת והמתגמלת כל כך. חוויה ששינתה לכולנו את החיים – לרבים מאיתנו שהפכו לאמנים וגם לרבים מאיתנו שלא. יונתן נתן לכולנו מתנה גדולה.

"יונתן נפטר לפני יומיים.

"לא חושב שהספקתי להודות לו על כל מה שעשה בשבילי ובשביל החברים שלי. אז זו הזדמנות להביע באיחור את הכרת התודה הזו.

"אני מקווה שלילדים שלי יהיו מורים כאלה – משקיעים, מאתגרים, מלאי תשוקה, שלא מוותרים – ומגשימים חלומות. אני מקווה שכאלה יהיו המורים של הילדים של כולנו".

רגע מכונן

רבים מתלמידיו של ברקאי הפכו עם הימים לשחקנים: תומר רוסו, שהיום הוא המורה לתיאטרון באורט קרית ביאליק, קובי ליבנה, איזו ליבוביץ, היום חסיד ברסלב שחזר בתשובה, אייל נחמיאס, דורון צפריר, סיגל פרחי ויהודית תמיר.

תומר רוסו כתב על ברקאי: "מרגיש כאילו הלב שלי נצבע בשחור. האיש המקסים הזה, יונתן, שהכיר לי את עולם הבמה, האמין בי… אני זוכר שהוא לקח אותי פעם לשיחה ואמר לי: 'במקום שתהיה הליצן של הכיתה, כולם יצחקו ואותך יזרקו החוצה, תעלה על הבמה, תעשה אותו הדבר ותקבל מחיאות כפיים.

"זה היה רגע מכונן עבורי כנער… גם היום, כשאני מלמד תיאטרון באורט קרית ביאליק, אני עושה זאת מתוך אותה השליחות שהכרתי ביונתן – תיאטרון כדרך חיים וכדרך חינוך".

נעה ברקאי נפרדה מאביה באלה המילים: "אבא שלנו, יונתן ברקאי, הלך לעולמו. הוא היה אבא אהוב וסבא מצחיק, ומשורר ושחקן ומורה נערץ; איש אוהב תרבות ואדם, מלא תשוקה לחיים. צר לנו עליך, יונתן, נתגעגע מאוד".