החברים של איתי סבן ז"ל: "כנראה שמישהו למעלה צריך אותו יותר מאיתנו"

ביום שישי האחרון, איתי סבן ז"ל מקרית אתא, חייל גולני, רק בן 19, התמוטט לעיני חבריו במסיבה פרטית בגבעת טל. החברים הטובים, שהיו כמשפחה, לא חשבו שייאלצו להיפרד בגילם הצעיר. מאותו הרגע הם לא עוזבים זה את זה, נתמכים האחד בשני, מעלים זיכרונות, מספרים חוויות, ובעיקר מקיימים את רצונו של איתי – להיות יחד. עומר אסולין, כפיר עינב, גל קוג'קרו ועמית אחלאי, כולם בני 19, מספרים בראיון ל"הד הקריות" על החבר מלא שמחת החיים, על רגעי השטות והצחוק ועל הלכידות שמשאירה אותם שפויים.

כשכל צחוק מלווה בעצב גדול, החברים יושבים סביב השולחן ומעלים זיכרונות. "בעוד שבועיים אני אמור לחגוג יום הולדת 19", מספר אסולין, "במסיבה איתי הבטיח לי שהוא ייצא ליום ההולדת שלי למרות שהוא אמור לסגור שבת. בשנה שעברה הוא היה בתאילנד ולא חגג איתי, אז הוא הבטיח שהשנה הוא יגיע. זה כבר לא יקרה".

הם למדו ביחד מכיתה ה'. מאז הם ביחד, מגובשים ומאוחדים. אסולין: "היינו כל היום ביחד, חבורה מלוכדת כמו משפחה. לא היו לנו ריבים סתמיים, היינו מספרים הכל האחד לשני. מהרגע שזה קרה הבנו שהעולם שלנו מתהפך, אבל נעבור את זה ביחד. בימים האחרונים לא היינו 10 דקות בנפרד. עכשיו אני מחוזק, ובעוד 10 דקות אני יכול לחזק מישהו אחר. אנחנו מכירים כל כך טוב האחד את השני, אנחנו יודעים להרגיש מתי מישהו צריך אותנו, מתי מישהו עומד להישבר".

אנחנו מתחילים להבין שהוא לא יחזור

איתי סבן הקפיד ללכד ולאחד בין כל החברים. ועבורם, זו הצוואה שלו. "הוא היה הכי שמח והכי אופטימי. ברגעים של שקט הוא היה שולף בדיחה ומצחיק את כולנו. היינו מספרים לו על המשפחה או על החברה והוא תמיד היה מסתכל על חצי הכוס המלאה. אנחנו יודעים שהוא היה רוצה שנהיה שמחים ונהיה ביחד. הוא רצה תמיד את כולם לידו. בפעם האחרונה שישבנו אצלו, הוא רצה שגם החברים שלו מהצבא יגיעו. הוא תמיד רצה לאחד, שכולם יהיו ביחד. אנחנו יודעים שהוא לא רוצה שנישבר".

הם הרבו לצאת ולבלות ויחד, ומספרים על הילד שידע להעריך כל רגע ורגע, גם רגעים של שקט. "יש לנו אינספור זיכרונות וסיפורים ביחד. יש כל כך הרבה חוויות. היינו בחו"ל ביחד, במסיבות, בטיולים שנתיים. אבל מכל הזיכרונות האלה אני אקח את הרגעים האלה של השקט", אומר קוג'וקרו, "כשהיינו יושבים ביחד, הוא היה מתרווח על הכיסא ונאנח באושר. הוא ידע לחוות ולהעריך כל רגע".

כפיר עינב: ."לפעמים אני מרגיש שהתחיל גל שני של קורונה והוא שוב סוגר בבסיס, שהוא עוד מעט יחזור ונהיה שוב כולנו יחד. לאט לאט אנחנו מתחילים לעכל. אבל ה'בום' יכול להגיע בכל רגע"

הם מתקשים לעכל, עדיין מחכים לשיחת הווידיאו של איתי מהבסיס ."לפעמים אני מרגיש שהתחיל גל שני של קורונה והוא שוב סוגר בבסיס, שהוא עוד מעט יחזור ונהיה שוב כולנו יחד", מספר עינב, "לאט לאט אנחנו מתחילים לעכל. אבל ה'בום' יכול להגיע בכל רגע, לפעמים זה קורה לנו בלילה, לפעמים זה קורה לנו בבוקר. זה לאט-לאט מתחיל להיכנס לנו לראש, אנחנו מתחילים להבין שהוא לא יחזור".

קעקוע של "איתי לנצח"

מהרגע הנורא שבו איבדו את חברם הטוב ביותר, הם לא מצליחים להיפרד, ישנים באותה המיטה, נאחזים אחד בשני. "אנחנו כל היום עם המשפחה שלו, כל החברים ביחד. הולכים לישון ביחד, יושבים עד השעות הקטנות של הלילה. עשינו חולצות לזכרו והצטלמנו ביחד כל החברים. יש חברים שעשו קעקוע 'איתי לנצח'. כל אחד לקח על עצמו להנציח אותו, לספר איזה בן אדם הוא היה. זאת משימה של כולנו".

איתי סבן הצטיין בשירות הצבאי שלו ואף פעם לא התלונן. "היו הרבה ילדים שהתגייסו לקרבי וידענו שנצטרך לחזק אותם. אצלו זה לא היה ככה, הוא היה מאוד נחוש ושאפתן. הוא הצליח בכל מה שהוא רצה וכבש יעדים שהוא הציב לעצמו, תמיד היינו גאים בו. הוא היה פלפל, ידע לדבר וידע לענות. תמיד היה אומר את האמת, כמו שהיא", מספרים החברים.

מאות רבות של אנשים מגיעים לשבעה, לנחם ולחזק. "אנשים פונים אלינו ואומרים שהם משתתפים בצערנו", מספר אחלאי, "הם פונים אלינו כי הם יודעים שאנחנו כמו משפחה, שאנחנו קרובים כמו אחים. אנחנו מעריכים את זה שאנשים מהצד, גם כאלה שלא מכירים אותנו, ידעו כמה אנחנו משמעותיים בחיים של איתי".

הרגעים הנוראיים ההם

הם היו עם איתי עד רגעיו האחרונים, בהם התמוטט במפתיע בשיאה של מסיבה. את הרגעים המעורפלים הללו, הם לא ישכחו. "שלוש דקות לפני שזה קרה, תפסו אותנו בתמונה מחובקים", מספר אסולין, מיד אחרי שהתחבקנו, קמתי להביא משהו, וכשחזרתי ראיתי המולה. הייתי יחסית רחוק, וכששאלתי מה קרה חשבו שאיתי צוחק. ככל שהתקרבתי, ראיתי חבר שלנו, שהוא חובש, מחזיק את איתי. לא הבנתי מה קורה, כולנו היינו המומים. תוך כדי התקשרנו לאמבולנס והלכנו לקרוא לאמא שלו".

עומר אסולין: "במסיבה איתי הבטיח לי שהוא ייצא ליום ההולדת שלי למרות שהוא אמור לסגור שבת. בשנה שעברה הוא היה בתאילנד ולא חגג איתי, אז הוא הבטיח שהשנה הוא יגיע. זה כבר לא יקרה"

כשהם עוד לא מעכלים את שקורה, הם עמדו מחוץ לבית המומים וזועקים לשמיים "שמע ישראל".

"היינו בטוחים שאלה כמה דקות מלחיצות של עילפון. מצאנו את עצמנו יוצאים החוצה, וצועקים 'שמע ישראל'", מספר קוג'וקרו, "אני זוכר שאמרתי לעצמי בראש שאני מגזים, שזו כולה התעלפות, בדיעבד אני מבין כמה הייתי מצטער אם לא הייתי מתפלל, אם לא הייתי מבקש. כנראה שמישהו למעלה צריך אותו יותר מאיתנו".

כל החברים נסעו אחרי איתי לבית החולים. כל החברים, ואחריהם כל ההורים של החברים. "טסנו אחרי האמבולנס, קיווינו שאנחנו הולכים לשמוע שהכל בסדר. כולנו חשבנו שאיתי נפל וקיבל מכה ויהיה בסדר, אבל משהו גרם לכולם לקום ולהגיע לבית החולים, גם להורים שלנו. כשראינו את הפרצופים המודאגים של העובדת הסוציאלית והמשטרה התחלנו להבין שמשהו רע קורה. כשבישרו לנו את הבשורה הקשה, התגובות של כולם היו מאוד קשות. צרחות וצעקות. הוא חייב לקום, זה איתי שלנו, זה אח שלנו. אי אפשר לתאר את התגובות במילים, אנחנו לא זוכרים בבירור את הרגעים האלה".

לא זכינו להיפרד

הם ימשיכו לספר על החבר האהוב, ולהתענג על הזיכרונות שלא ישובו. "אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לעבור את התקופה הזאת רק ביחד. היו סביב איתי כל כך הרבה אנשים שאהבו אותו, זו הייתה הגדולה שלו. אני בטוח שלכל אחד מהשכבה שלנו יש סיפור מיוחד עם איתי, איזה רגע מיוחד שיזכור. אנחנו מספרים להורים שלו, מספרים בינינו, מספרים לכולם איזה מיוחד הוא היה. ולא רק בשבילנו, בשביל כל אחד שזכה להכיר אותו".

עמית אחלאי: "אנשים פונים אלינו ואומרים שהם משתתפים בצערנו. הם יודעים שאנחנו קרובים כמו אחים. אנחנו מעריכים את זה שאנשים, גם כאלה שלא מכירים אותנו, ידעו כמה אנחנו משמעותיים בחיים של איתי"

הם לא זכו להיפרד ממנו, להגיד לו מילים אחרונות. אבל בעיניים שלהם, לא היה עוד מה לומר, הם ידעו הכל. "אמנם לא זכינו להיפרד, אבל גם אם היו נותנים לנו הזדמנות להגיד לו משהו שנייה לפני, לא היינו אומרים דבר. הוא ידע כמה אנחנו אוהבים אותו, כמה אנחנו מעריכים אותו. הוא חלק מאיתנו, הוא משפחה שלנו וככה זה יישאר".

כתבות נוספות

בקרו אותנו גם בפייסבוק: הד הקריות