בגיל 70 עם עשרות גביעי זכיות בתחרויות ספורט שונות ועשרות שנים של ריקודים ופעילות חברתית, איציק בראיר מקרית ים, אב לשני בנים וסב לשלוש נכדות, ממשיך לשעוט קדימה במלוא המרץ. השיתוק בשתי רגליו לא עוצר אותו אפילו לא לשנייה.
מחלת הפוליו
בגיל שנתיים, כשהתגורר עם משפחתו במושב באזור השרון, שתה בראיר מים מזוהמים ולקה במחלת הפוליו שגרמה לשיתוק בשתי רגליו. "כבר בגיל קטן עברתי ניתוחים", הוא מספר השבוע, "אבל זה לא עצר אותי. עקב הנכות ברגליי, הידיים שלי היו מאוד חזקות, הייתי הולך על הידיים בים, עבדתי במשק עם אבא שלי, חלבתי פרות. לגן הלכתי עם מכשיר, וצלעתי. היה לי קשה לשמוע את הילדים צוחקים עליי ושואלים את ההורים שלהם למה אני הולך ככה".
הספורט ליווה את בריאר כל חייו. "במושב שבו גדלתי הייתי עושה ספורט בעמידה. שיחקתי כדורסל וקלעתי לסל, שיחקתי פינג פונג, כדורעף, כדורגל. בגיל 20 עברתי ניתוח לתיקון כף הרגל הימנית. הייתה פשלה והניתוח לא צלח. כף הרגל נשמטה, ופה נגמר הסיפור שלי עם הספורט בעמידה".
דרך איל"ן חדרה הוא הגיע לסניף של איל"ן חיפה ושב לעסוק בספורט. כשפתחו את סניף איל"ן בקרית חיים, עבר אליו, ומאז הוא שם, עוסק בספורט תחרותי כמעט ללא הפסקה ובקצב שגם אנשים בריאים יתקשו לעמוד בו.
גביעים ומדליות
"35 שנה שיחקתי כדורסל, עשיתי יותר מ-50 מרוצים בארץ עם כיסא הגלגלים", הוא מספר ומונה 50 גביעים ו-150 מדליות שונות, "אימנתי והדרכתי קבוצות ספורט לתחרויות".
את אשתו, שרה ז"ל, הכיר באוטובוס כשנסע מטעם הביטוח הלאומי לעבור בדיקת התאמה למנגנון נהיגה ברכב. גם שרה סבלה משיתוק בגלל פוליו בו לקתה כשהייתה בת תשעה חודשים.
לריקודי העם הגיע בראיר לפני כ-35 שנה, כששיחק כדורסל במגרש איל"ן ושמע מוזיקה שבוקעת מהמועדון. "אבא שלי היה הרקדן של המושב", הוא אומר, "וכששמעתי את המוזיקה, אמרתי לעצמי בוא נראה מה קורה שם. בדרך לשם אני רואה גברת נחמדה הולכת עם הבת שלה. הבת שלה אמרה לי 'אל תלך, בוא לפה', רקדתי איתה ומאז אני רוקד".
מאז הספיק בראיר להופיע ולרקוד בכל פסטיבלי הריקודים, בכרמיאל ובפסטיבלים רבים בארץ וגם בחו"ל.
העלאת המודעות לבעלי מוגבלויות
לפני ארבע שנים, אחרי 42 שנים בחברת אלביט, יצא בראיר לפנסיה, אך לרגע לא הוריד את הרגל מדוושת הפעילות שלו. הוא הצטרף לעמותת נגישות ישראל צפון, שחבריה פועלים להעלאת המודעות לאנשים בעלי מוגבלויות בחברה הישראלית. בראיר: "אנחנו, בעמותה, עושים הדרכות בגני ילדים ובבתי ספר ומסבירים לילדים איך זה להיות מוגבל וגם ממחישים להם את זה. לדוגמה, שמים משטח עם חורים ונותנים להם לעבור אותו עם כיסא גלגלים, ואז הם מבינים עד כמה זה קשה. אנחנו מדגימים להם גם כיצד זה להיות עיוורים או חירשים, כדי שיבינו כיצד נכים מסתדרים בעולם".
על היחס לנכים בחברה הישראלית, הוא אומר: "יש שינוי לטובה, אך, לצערי, זה עדיין לא אופטימלי. גם היום אני נתקל בבעיות כשאני רוצה להיכנס למסעדות, למשל. יש עוד הרבה מה לשפר, ובראש ובראשונה בנושא חניות הנכים. בחופי הים, למשל. אני מגיע ורואה מכוניות חונות בחניית נכים או שמישהו חוסם אותי כשאני רוצה לצאת מהחנייה. תמיד יש להם כל מיני תירוצים, כמו 'רק רגע, אני מביא קפה' או 'חניתי רק לשנייה'. אין לאנשים את המודעות עד כמה חניית נכים היא דבר חשוב".
לדבריו, גם בני נוער וילדים התחילו להפנים ולדעת לקבל את האחר. "אני רואה שבקרב ילדים ובני נוער יש שינוי לטובה ביחס לנכים. גם בגופים כמו אגד, אוניברסיטה, עיריות". באותה הנשימה הוא מוסיף: "הרשויות המקומיות לא מקדישות די מחשבה ותשומת לב למרחב הציבורי. יש מדרכות רבות שמלאות במהמורות ובמכשולים שמקשים על הנכים להתנייד בקלות".
"פאק" של ההורים
עניין נוסף שמטריד את מנוחתו הוא האי מודעות לסכנות. "יש הרבה מקרים שאנשים לא מבינים שמה שהם עושים עלול לגרום להם להיות נכים. בשכונה שלי, למשל, 80 אחוז מהילדים שרוכבים על אופניים לא חובשים קסדות, וזה 'פאק' של ההורים. אני מסביר להם עד כמה זה מסוכן ונותן להם דוגמאות לאנשים שנפגעו ונותרו נכים בגלל חבלות ראש".
גם היום, בתחילת העשור השמיני לחייו, אין לבראיר שום כוונה להאט את קצב העשייה. בין שלל עיסוקיו, הוא גם משקם ילדים נכים באמצעות אופניים בסניף איל"ן בקרית חיים וגם שוקד על כתיבת ספר על התמודדותו עם המוגבלות ועל הניצחונות שלו. הכותרת שלו היא "דוקטור למדעי החיים".
"אלוהים לא נתן לי רגליים, אבל אבא שלי נתן לי את המתנה הכי יקרה בחיים והיא המוטיבציה. מוטיבציה לא קונים בשום מקום, או שיש לך או שאין לך. אין דבר שאי אפשר לעשות, יש רק מה שלא רוצים לעשות".
