אם אתם מחפשים את עדי בדוק, יש שני מקומות שבהם אתם עשויים למצוא אותה: גולשת בין גלי הים או רוכבת על האופנוע בטיולי כביש עם קבוצת הרוכבים החופשיים. סיפור חייה של בדוק, "בת 37 בעוד חודשיים", מלאים בפעילות ועניין.
בדוק, תושבת קרית חיים, נולדה בעכו. בגיל 14 עברה לקריות ולמדה עיצוב אופנה באורט ביאליק. את השירות הצבאי עשתה באבטחת בסיסים בחיל האוויר. היא הייתה מדריכת נהיגת כביש ושטח ומפקדת נהגי הסיור ואף עשתה שירות קבע של ארבע שנים וחצי.
אולם, כדי להכיר אותה קצת יותר, יש לחזור אחורה לילדות. "אני זוכרת שעוד כילדה קטנה, בכל פעם כשהייתי שומעת מנוע של אופנוע, הייתי מסובבת את הראש לראות אותו", היא מספרת בחיוך, "בגיל 12 כבר עפתי מאופנוע, אבל למרות זאת, זו הייתה אהבה".
עד שהיה לה אופנוע משלה, רכבה בדוק על אופנועי ים וגלשה על גלים. "הייתי משגעת את החברים שלי שילמדו אותי לגלוש, ומאז כמעט שלא יצאתי מהמים", היא מספרת.
במשך שנים השתתפה בדוק בתחרויות גלישה וקטפה את המקום הראשון בגלישת סאפ בקריות בקטגוריה שנקראת "רייס 12.6".
לאחר השירות הצבאי עבדה כקצינת ביטחון במשך ארבע שנים באוניית נופש, שאיתה טיילה כמעט בכל העולם. "זו עבודה שרואים בה הכל מהכל", היא מספרת, "למעשה, אנחנו, העובדים, חיינו באונייה. ראיתי מקרים של מכות ואפילו מוות והיו מקרים של אנשים שפשוט השתגעו".
כשהגיעה למסקנה שהגיע זמנה להתיישב מעט, חזרה לארץ, עבדה במפעל תכשיטים, פתחה עסק עצמאי לעיצוב תכשיטים והדריכה ילדים ברכיבה טיפולית על סוסים, עד שהחליטה שהגיע הזמן לשינוי רציני.
"נמאס לי מכל מיני עבודות זמניות. ישבתי עם חברה וניתחנו מה אני אוהבת לעשות, והמסקנה הובילה לתחום הגלישה. קישרו אותי עם מועדון הגלישה 'קהונה סרף קלאב', ומאז אני מדריכת גלישת סאפ".
השראה מאמא
את ההשראה לחיים היא שואבת מאמה, ענת ז"ל, שנפטרה לפני כ-10 שנים לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. "בגיל 12 אמא קנתה לי את המעיל הראשון לאופנוע ובגיל 16 ויום היא לקחה אותי לעשות רישיון לאופנוע ים. בכל שבת היינו הולכות לים עם סבא נמרוד והייתי לוקחת לו את האופנוע ים. אימא הייתה אישה חזקה ושמחה, בשבילי היא דמות להערצה עד היום", היא מספרת בגעגועים, "למדתי ממנה שאני צריכה לאהוב את החיים כמו שהיא אהבה את החיים, והחלטתי לחיות ולעשות את מה שאני אוהבת. הדבר הראשון היה גלישה והשני היה אופנוע".
את הדרך למועדון הגלישה ובחזרה היא עושה על האופנוע שלה, קוואסאקי נינג'ה 650, איתו היא גם יוצאת לטיולים ומפגשים עם קבוצת הרוכבים החופשיים.
"יש לי רק אופנוע ואיתו אני עושה הכל", אומרת בדוק, "בקרב האופנועים יש הרבה פרגון וכבוד. לפעמים יש גברים שוביניסטיים ששומעים שאני רוכבת אופנוע ויש להם הערות. גם בגלישה, בין המפרגנים, יש כאלה עם הערות שוביניסטיות ואז הם מופתעים כשמתברר להם שאני בונה גלשנים ומתעסקת עם כלי עבודה".
בדוק מתייצבת במועדון הגלישה כבר בשעות הבוקר המוקדמות, כשמרבית האנשים עדיין מתחת לשמיכה. "כל עוד אני במים אני בן אדם מאושר ורואים את זה", היא אומרת בחיוך, "זה הבית שלי, זה המקום שלי, רואים את האור קורן ממני. במים אין מחסומים, אין חומות, זה אני נטו".
היא מודעת לעובדה שהאופנוע מעורר לעיתים מחלוקות בגלל הסכנות הטמונות ברכיבה. על כך היא אומרת: "אופנוע לפעמים מהווה נקודת מחלוקת בזוגיות. יש כאלו שמציבים אולטימטום 'או אני או האופנוע'. אני לא רוצה שישנו אותי, ואם הייתי רוצה, הייתי עוזבת בעצמי את האופנוע. אני מודעת לסכנות שיש בחיים ולסכנות שיש ברכיבה על אופנוע, ואני גם מבקשת מהנהגים, תתעסקו פחות עם הטלפונים שלכם בנהיגה, כדי שיותר רוכבי אופנוע יישארו בחיים. אישית, אני לא מרכיבה אף אחד על האופנוע שלי.
"אני בחורה לא סטנדרטית וטוב לי ככה. אני עושה דברים שעושים לי טוב ואני לא צריכה לרצות אף אחד", אומרת בדוק ובאותה הנשימה חולקת את המוטו שלה: "אהבה, חלומות והצלחה. זה מה שצריך בחיים".
