הר' המתגלגלת באופן טבעי על לשונה של טטה סטרוקובסקי מסגירה מיד את מוצאה הדרום אמריקאי. ארגנטינה, ליתר דיוק.
סטרוקובסקי, 61, היא תושבת קרית ביאליק, נשואה, אימא לשלושה וסבתא לשישה נכדים. היא נולדה בצפון ארגנטינה, והאמנות תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מחייה. "כל החיים עסקתי באמנות", היא מספרת, "עוד כשהייתי ילדה אנשים היו מבקשים לראות את העבודות שלי. למעשה, תמיד עסקתי בתחומים שונים של אמנות".
האמנות תפסה תמיד מקום מרכזי בחייה, אך רק כשהייתה בהריון השלישי שלה, קיבל העיסוק האמנותי שלה תנופה משמעותית. היא מספרת: "הייתי בשמירת הריון, והיה לי הרבה זמן פנוי, אז החלטתי לקחת קורס קצר באמנות כללית. בעלי, אדוארדו, שהה אז בבואנוס איירס ושלח לי משם כמויות גדולות של חומרים שיכולתי ליצור איתם, וזו הייתה פריצת הדרך שלי. עם הרבה זמן פנוי והמון חומרים, יצרתי בלי הפסקה".
ההחלטה לעלות ארצה
סטרוקובסקי סיימה את התואר הראשון שלה בחינוך והמשיכה לתואר נוסף באמנות. בבעלותה כבר היה סטודיו לאמנות, ובנוסף, למשפחתה היו גם שלוש חנויות, כך שהחיים הכלכליים בארגנטינה היו נוחים למדי. אולם במקביל, גם הרעיון של לעשות עלייה לישראל התחיל לצבור תנופה ולא הרפה.
סטרוקובסקי מספרת: "פחדתי מאוד מאנטישמיות והתבוללות. המצב הכלכלי שלנו היה מצוין, אבל חשבתי שהמקום של הילדים שלי הוא בישראל. כל יהודי בגולה חולם להגיע לישראל ואני רציתי לתת לילדים שלי עתיד טוב יותר. חשבתי רק על הילדים שלי ועל העתיד שלהם, וברוך השם, לא טעיתי".
לאחר פגישה מקרית שלה עם מי שהיה אז ראש עיריית קרית ביאליק, דני זק ז"ל, גמלה בה ההחלטה הסופית – לעשות עלייה היישר לקרית ביאליק.
סטרוקובסקי מספרת: "היינו בחתונה של חבר ופגשנו שם את דני זק. היה לי ברור שאני רוצה לעלות לישראל. דני הסתכל על הילדים שלי והבטיח לי עבודה עוד לפני שידעתי עברית".
שלושה חודשים לאחר החתונה ההיא, הגיעה משפחת סטרוקובסקי לקרית ביאליק. "כשהגענו לישראל נולדנו מחדש", היא מספרת, "הגענו בלי לדעת את השפה ובלי כלום. היה מאוד קשה בהתחלה. לשמחתי, הילדים דיברו עברית בלי בעיות תוך חודשיים. אחרי שסיימתי לימודי עברית באולפן, התחלתי לעבוד בכיתת שילוב, התקבלתי להיות מורה באורט אפק, הייתי התפאורנית של להקת 'צעירי ביאליק', ובכל מקום שבו ביקשו ממני לעזור בתחום של האמנות, מיד התייצבתי". בין לבין, סטרוקובסקי עבדה גם במסגרות שונות עם נוער בסיכון.
אמנות למען הקהילה
לפני כ-18 שנה, בעידוד העירייה, הקימה סטרוקובסקי קבוצה של אמנים עולים מדרום אמריקה, שמכל מיני סיבות כבר אינם עוסקים באמנות לפרנסתם. את היצירות של חברי הקבוצה ניתן לראות כיום בגני ילדים בעיר, להם נתרמו, וכן על ארונות חשמל שפזורים בעיר.
"רצינו לתרום בחזרה לקהילה, אז אנחנו עושים אמנות למען הקהילה", מסבירה סטרוקובסקי, שמקדישה היום את מרבית זמנה לבאי המרכז יום לקשיש, שם היא מלמדת ציור ופיסול בקרמיקה.
"האמנות היא שפה של אהבה", היא אומרת, "וזו האהבה שאני מחלקת לעולם. דרך האמנות אני מגיעה לאנשים. אני מצליחה ללמד אמנות גם עולים מרוסיה ואתיופיה, בלי לדעת מילה משפתם. באמנות מיד מפתחים דו שיח, וגם אלו שטוענים שיש להם ידיים שמאליות ושאין להם כישרון, גם הם יכולים לעשות וליצור. תמיד צריך ליצור מצבים של שמחה ומי שמוכן ליצור מצבים שמחים, לא יכול להפסיק עם זה. זו האמנות – ליצור ולהיות שמח. מי שעוסק באמנות מקבל את השקט והשלווה מול החומרים, וזה מאפשר לו להביע את עצמו".
בחיוך גדול היא אומרת: "אני אחיה עד 120, כי אני כל כך שמחה. אני מרגישה את האושר, את הברכה מאלוהים. זו באמת ברכה ליצור אמנות ולעזור לאחרים ליצור אמנות".
