בתור ילדה, "She's the Man" היה הסרט האהוב עליי. סרט נעורים על נערה שמתחזה לאחיה התאום, כדי להוכיח לעולם שהיא ראויה לשחק כדורגל עם גברים. כגודל אהבתי לסרט שהיה מתנגן שוב ושוב בביתי, כך היה חוסר ההבנה שלי את הדמות הראשית. באמת ובתמים לא הבנתי למה כל כך חשוב להיכנס למגרש של הגברים, ואז (כמה שנים טובות אחרי) הגיעה לילך אסולין ונתנה לי תשובות.
לילך אסולין, 47, מקרית ביאליק, נולדה לבית של כדורגל. אחות בכורה לארבעה אחים ואחות, בת למרגלית ויעקב, חובב כדורגל מושבע.
כשפורסמה מודעה בבית הספר על פתיחתו של קורס שופטים, היא החליטה ללכת על זה וזכתה למלוא התמיכה והדחיפה. היא מספרת: "הייתי הולכת עם אבא שלי לטורנירים שהוא היה מארגן. רוב הזמן הייתי במגרשים וצפיתי בהרבה משחקים. הלכתי לקורס עם עוד שני חברים, והרגשתי שהולך לי טוב. במשחק הראשון הייתי אמורה להיות שופטת ראשית, ובמשחק השני להתחלף בתפקידים ולהיות שופטת קו. המשחק הראשון עבר בצורה נהדרת, ובמשחק השני השופט הראשי זרק את המשרוקית כעבור 10 דקות והודיע שזה לא בשבילו. אזרתי אומץ, נכנסתי לאמצע ושפטתי גם את המשחק השני. באותו הרגע החלטתי שאני לא מחזיקה דגל יותר, אלא מתרכזת בשיפוט".
"כשאני רצה במגרש, חשוב לי שלא יהיה מצב שאני שורקת מרחוק. ברגע השריקה, כשהשחקן ירים את הראש, הוא יראה אותי לידו"
כך בגיל 15, מצאה אסולין את ייעודה והייתה מוכנה להתמודד עם כל קושי בדרכה. "תמיד היו בנות שהגיעו והלכו, אבל לא הייתה אף אחת שהגיעה ונשארה לתקופת זמן ארוכה. הקושי בהתמדה היה במבחני הכושר. במבחנים האלה את רצה רק עם בנים, והם מתחרים בך, כי מבחינתם את תופסת להם מקום. אם את רוצה לשפוט כמו גבר, את צריכה לרוץ כמו גבר. לא ייתכן שאני אשפוט משחק של גברים ואדרש לרוץ 40 מטרים בזמן ארוך יותר מאשר שופט גבר. הייתי עושה מבחני כושר של בנים ולא של בנות. הייתי מתאמנת איתם ודורשת מעצמי את מה שדרשו מהם. גם אם היו מעירים אותי ב-12 בלילה למבחן כושר, הייתי מגיעה בלי שום תירוץ. אין לי תירוצים בחיים".
עוד ועוד מכשולים
אסולין לא מוותרת לעצמה, אף פעם. אין דבר שהיא לא תוכל להשיג, בזכות התמדה וחריצות מעוררת השראה. "האימונים שלי היו קשים יותר מהמבחנים. הבאתי את עצמי לקצה באימונים, כדי שאגיע למבחנים בכיף. כשאני רצה במגרש, חשוב לי שלא יהיה מצב שאני שורקת מרחוק. ברגע השריקה, כשהשחקן ירים את הראש, הוא יראה אותי לידו; שהקהל יגיד 'היא שם ואין על זה ויכוח'".
וככל שאסולין דרשה מעצמה יותר, המנהלים והשופטים פרגנו לה פחות. "למעט אוראל גרינפלד (שופט ישראלי בכיר – ל"מ) שידע תמיד להגיד לי את המילה הנכונה, לא זכיתי לפרגון מהשופטים האחרים. קולגות, ששפטו בתקופה שלי והתרעמו על היחס כלפיי, הם היום בעלי תפקידים שלא משנים שום דבר בגישה וממשיכים להתנהל כמו כולם".
"קולגות, ששפטו בתקופה שלי והתרעמו על היחס כלפיי, הם היום בעלי תפקידים שלא משנים שום דבר בגישה וממשיכים להתנהל כמו כולם"
על חייה במגרשים אסולין מספרת בעיניים בורקות, ספק מהתרגשות ספק מאכזבה. ההתמודדות שלה, מתברר, לא נגמרה במבחני הכושר. "את מה שאני עברתי בתור שופטת מבחינת הקידום, לא עבר אף שופט בארץ או בעולם. מעצם היותי אישה, לא האמינו בי וניסו להציב לי עוד ועוד מכשולים. גם אחרי כל מכשול שצלחתי, היו אנשים שהרימו גבה. אני לא חושבת שהיה עוד שופט ששפט באותה הליגה 10 שנים. האיגוד פספס אותי. הם חיכו שאגיע לגיל 40, כדי להגיד שאני לא יכולה לעלות ליגה בגלל הגיל שלי. למזלי, זכיתי לתמיכה ענקית מההורים שלי, שכל הזמן חיזקו אותי. אבל התסכול היה ועודנו קיים. הייתי שם והגיע לי, כבשתי את היעד אבל לא נתנו לי לכבוש אותו כמו שהייתי ראויה".
כשאסולין התחתנה, היא תכננה להיפרד מעולם השיפוט. "רציתי להקים משפחה ונולד הבן שלי, איתמר. אחרי שהתגרשתי, אחי הלך למבחני הכושר של השיפוט וביקש שאגיע לעודד אותו. עשיתי איתו את מבחן הכושר ועברתי אותו בקלילות, אז מנהל האזור אמר לי שאני חייבת לחזור לשפוט. בכלל לא התכוונתי לחזור. וכך שנה אחרי הלידה חזרתי למדי השופטת".
השופטת הראשונה בליגת העל
על אף הקשיים, ב-2012 אסולין שפטה מספר משחקים בליגת העל והייתה לאישה הראשונה בעולם ששופטת בליגה הראשונה לגברים. "יריב טפר, מנכ"ל איגוד השופטים, פועל רבות למען קידום נשים בתחום. הוא האמין בי ובא לצפות בי בליגה הלאומית באחד המשחקים היותר רגישים ומורכבים. בסוף המשחק הוא אמר לי שאני אכן ראויה לליגת העל, אבל לא הייתי שופטת מן המניין בליגה הזו בעקבות כל מיני עניינים פנימיים. אני לא יודעת אם עשו את זה במכוון או שפשוט לא האמינו שאני מסוגלת, למרות שהוכחתי שכן. אני לא דרשתי שום דבר שלא הגיע לי".
אסולין אף פעם לא הרימה ידיים או שקעה ברחמים עצמיים. ההפך, היא לא הורידה את הרגל מהגז וחיה חיים אינטנסיביים מאוד, עד שהם נקטעו בעקבות פציעה חמורה. "לצד השיפוט, עבדתי בתור מורה לנהיגה ובוחנת נהיגה. הייתי מתחילה כל בוקר בשש, מסיימת בארבע וחצי, נוסעת לאימון בשפיים ומגיעה הביתה בחצות. לא נתתי לשום דבר לעצור אותי. הפציעה נגרמה כתוצאה מחוסר שינה, עומס אימונים, אורח חיים לא הגיוני. נוצרו לי קרעים בגידים בקרסול עד שהגעתי למצב שאני לא יכולה ללכת, והייתי בגבס במשך שנה. הייתי עומדת על רגל אחת כל היום. אופה כמו שאני אוהבת ובוכה מכאבים. אני, שרצה בממוצע 90 ק"מ בשבוע, הייתי צריכה לעבור למצב של ישיבה וזה היה קשה מאוד. אבל ההורים שלי חיזקו אותי וזה מה שעזר לי. למזלי, זה קרה לי רק שנה אחת לפני הפרישה. לאחר מכן יריב טפר שלח אותי לקורס מבקרים של אופ"א".
מבקרת שופטים בינלאומית
היום, לצד עבודתה במשרד התחבורה, אסולין היא מבקרת שופטים בינלאומית באופ"א, ולא בכדי. היא מעידה על עצמה כמבקרת קשוחה, בעיקר של עצמה. "אני מאוד פתוחה לביקורת. אחרי כל משחק רציתי את הביקורת של אמא שלי, של אבא שלי, של המבקר בחדר ההלבשה, של מי לא. הייתי מנתחת ולומדת, אין אצלי אמצע, אם אני עושה משהו הוא צריך להיות מושלם. היום בתור מבקרת באופ"א אני מרגישה מאוד מוערכת, אני נוסעת להמון משחקים בחו"ל ומאוד אוהבת את מה שאני עושה".
בין שלל עיסוקיה, אסולין מככבת גם על המסך כשופטת בתוכנית הריאליטי "גולסטאריות", ועל כך היא אומרת: "כל עשייה שונה ולא שגרתית היא תמיד נחמדה, על אחת כמה וכמה כשהיא נעשית ממקום של הומור ובידור. קיבלתי הצעות להשתתף בתוכניות ריאליטי, אבל זה ממש לא בשבילי".
"האיגוד פספס אותי. הם חיכו שאגיע לגיל 40, כדי להגיד שאני לא יכולה לעלות ליגה בגלל הגיל שלי"
נכון לכתיבת שורות אלו, יותר מ-25 מיליון איש ברחבי העולם צפו בסרטון הוויראלי מ"משחק השלום" בין נבחרות העבר של ישראל וברזיל, שבו נראית אסולין מוציאה כרטיס צהוב לקקה, הכוכב הברזילאי, רק כדי לעשות איתו סלפי. היא מספרת: "לפני ארבעה חודשים יצר איתי קשר מישהו מההפקה של המשחק ושאל אם אהיה מעוניינת לשפוט. כמובן שאישרתי. רק חודש לפני המשחק קיבלתי את הידיעה שאלון יפת ואני נשפוט את המשחק, ושמחתי מאוד. צוות ההפקה היה מדהים והאווירה במגרש הייתה מחשמלת. ידעתי שאני חייבת להשתתף בקרנבל הזה ואמרתי לבן שלי, איתמר, שאני חייבת לקחת איתי את הסלולרי למגרש. ניסינו לעשות זאת בכל מיני דרכים, והצלחנו בזכות אשתו של אלון יפת, שנתנה לי סיכת ביטחון, היא סיכת המזל שלה. לא ידעתי עדיין מה אני הולכת לעשות, אבל ברגע שהייתה לי הזדמנות לעצור את קקה, עשיתי זאת. הוא היה בהלם לחלוטין, וברגע שאמרתי לו את המילה 'סלפי' הוא חייך מאוזן לאוזן. כל הברזילאים היו בטירוף ופרגנו".
600 שיחות שלא נענו
בעודה שופטת את המשחק, הטלפון בכיסה לא הפסיק לצלצל. אבל רק כשהיא ירדה מהמגרש, היא הבינה שעל הסלפי שלה מדברים בכל בית בישראל. "איתמר הגיע לחדר ההלבשה ואמר שיש לי יותר מ-600 שיחות שלא נענו ו-1000 הודעות. אני אוהבת את הפינה השקטה שלי. מצד אחד זה כיף ומחמיא ומצד שני אני בן אדם שאוהב את הפרטיות שלו. אני לא מחפשת שיכירו אותי. עשיתי את המהלך הזה, כי זה היה מתבקש בחגיגה הברזילאית הססגונית שהיתה על המגרש. אם מישהו לא אהב את זה, זה ממש לא מעניין. אני לא מתנצלת והייתי עושה זאת שוב. עוד מעט מסי מגיע לארץ, לכו תדעו מה יקרה הפעם".
"זה היה מתבקש בחגיגה הברזילאית הססגונית שהייתה על המגרש. אם מישהו לא אהב את זה, זה ממש לא מעניין. הייתי עושה זאת שוב"
כזו היא אסולין, הולכת אחרי הרצונות שלה ולא דופקת חשבון לאף אחד. לא פעם שמו לה רגליים, אבל היא לא מוכנה להיכנע לכל המצקצקים. היא כאן עבור כל אחת שחולמת להיכנס לנעליים שלה. "אני מאוד אשמח שיהיו שופטות. היום המודעות גבוהה יותר והדלת פתוחה יותר, היום באיגוד השופטים יש מנכ"ל ויו"ר שמאוד רוצים לקדם נשים ויעשו הכל, כדי שתהיה שופטת בליגת העל, אבל היא צריכה להראות שהיא מסוגלת ולא לנצל את זה שקל יותר להגיע לשם. אני מוכנה ללוות את כל מי שתרצה ולהדריך אותה באהבה. צריך רק לבוא עם ראש פתוח לביקורת ורצון ללמוד. אני הייתי שם ואני יודעת מה צריך לעשות כדי להגיע לשם".
