כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו. זו האמירה שמובילה את עמירם איזנקוט, 26 מקרית חיים, ולא סתם. איזנקוט למד על בשרו עד כמה חשוב שיהיה מי שיאמין בך בדרך. הוא נולד בקרית ים, ילד עם שאיפות ומטרות ברורות. "הייתי ילד עם שאיפות שיודע מה הוא רוצה בחיים. כשהוריי לקחו אותי לבתי מלון הייתי לוקח פולדר ועט ומתרגל את החתימות שלי. אפשר לומר שהייתי מפונק, ההורים שלי נתנו לי כל מה שרציתי".
המורה שלא האמינה
כשסיים את בית הספר היסודי, המורה שלו המליצה להוריו להעביר אותו לבית ספר מקצועי. "היו לי שגיאות כתיב והמורה שלי חשבה שעדיף שארכוש מקצוע, היא אמרה שלא ייצא ממני כלום". האמירה הקשה של המורה עוררה זעזוע רב בקרב הוריו של איזנקוט, אך הם חשבו אחרת, והם שלחו אותו לחטיבה העליונה עם שאר חבריו לכיתה.
"ההצעה של המורה להעביר אותי בית ספר הכעיסה אותי ואת אמא שלי. אני זוכר את תחושת התסכול בתור ילד ובעיקר את הרצון להוכיח למורה הזו עד כמה היא טעתה. הבעיה היחידה שלי הייתה שלא יכולתי לשבת זמן ממושך בכיתה, בעיה שהרבה תלמידים יכולים להזדהות איתה. חיכיתי שאחת הדמויות החינוכיות בבית הספר תתפוס אותי ותעזור לי, אבל התחושה הייתה שזורקים אותי למים העמוקים ואני צריך להתמודד בעצמי".
באותה התקופה, הוריו של איזנקוט היו בעלי עסקים עצמאיים בקריות. "ההורים שלי לא היו בבית בשעות הצהריים. לא היה מי שיגיד לי להכין שיעורי בית, לא היה מי שישאל על עבודות ומבחנים. אמא שלי הביאה לי המון מורות פרטיות ומאוד ניסתה לחזק אותי, אבל זו הייתה שגרת החיים שלהם כבעלי עסק".
"כשאבא שלי נפטר, פחדתי שהכל יתפרק. זה קרה בהפתעה מוחלטת, הייתי במכללה וקבענו שאבוא לאכול איתו צהריים. בדרך אליו דוד שלי התקשר אליי ואמר לי להגיע דחוף"
בכיתה י', כשהעסקים של הוריו כבר לא צלחו כתמול שלשום, איזנקוט החל לעבוד. הוא לא רצה לבקש כסף מהוריו. בעבודה הוא גילה בו תכונות אופי, שבבית הספר מעולם לא העצימו. הוא מספר: "התחלתי לעבוד בבורגראנץ' בתפקיד זוטר והתקדמתי עד לתפקיד מנהל בשלושה סניפים. בניגוד לדעתה של המורה, שחשבה שלא אצליח להתקדם, פתאום אני מוכיח לעצמי ולסובבים אותי שאני מסוגל להוביל צוות. בתוך תוכי ידעתי מי אני ולמה אני מסוגל, ובעבודה הרגשתי שמאמינים בי".
את התיכון הוא סיים בתחושה שלעולם לא יחזור לספסל הלימודים. "ידעתי שלא ארצה ללמוד שוב. רציתי להתקדם בעבודה שלי וראיתי הזדמנות להתפתח בצבא. התקבלתי לתפקיד מ"כ בקורס הנהגים אותו עברתי בעצמי, אבל בחרתי להמשיך ולהתקדם בעבודה שלי ולוותר על התפקיד הפיקודי".
כשהשתחרר נסע לאילת לעבוד בבית מלון, וכמו בעבודתו הקודמת, החל בתפקיד פקיד קבלה והתקדם לתפקיד מנהל יחסי הציבור של המלון.
כנגד כל הסיכויים
בניגוד למה שחשב או תכנן, כשחזר לקריות, החל איזנקוט את לימודיו האקדמיים. "אמא של חבר טוב שלי שכנעה אותי שכדי להמשיך ולהתקדם, כמו שאני שואף, אני חייב ללמוד. פחדתי שתחושת האכזבה מבית הספר תחזור על עצמה, אבל במקומות שלא האמנתי בעצמי, האנשים שהאמינו בי נתנו לי את הדחיפה. התחלתי מכינה במכללת הגליל המערבי וזכיתי לתמיכה רבה מהחברים שלי ומהמשפחה, ואכן סיימתי את המכינה בהצלחה, והתחלתי את התואר הראשון בכלכלה בניהול".
בתחילת התואר הראשון נפטר אביו של איזנקוט מדום לב, והמשפחה עברה משבר. "כשאבא שלי נפטר, פחדתי שהכל יתפרק. זה קרה בהפתעה מוחלטת, הייתי במכללה וקבענו שאבוא לאכול איתו צהריים. בדרך אליו דוד שלי התקשר אליי ואמר לי להגיע דחוף. שמעתי את האמבולנסים, אבל לא חשבתי שקרה משהו לאבא שלי. כשהגעתי למקום הרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגליי".
איזנקוט זוכר לטובה במיוחד את חבריו לכיתה, שתמכו ולא הרפו, שצילמו עבורו את השיעורים, שדאגו לעדכן ולא ויתרו עליו, מה שגרם לו לא לוותר לעצמו.
"ההצעה של המורה להעביר אותי בית ספר הכעיסה אותי ואת אמא שלי. אני זוכר את תחושת התסכול בתור ילד ובעיקר את הרצון להוכיח למורה הזו עד כמה היא טעתה"
במהלך הלימודים לתואר, נפגש איזנקוט לראשונה עם עולם החינוך, כשהחל לרכז את פר"ח – תוכנית חברתית שמעניקה מלגות לסטודנטים על מעורבות בחברה. סטודנטים חונכים תלמידים צעירים ומלווים אותם. "נפגשתי עם התלמידים, ליוויתי את הסטונטטים והרגשתי זיקה אמיתית לחינוך. הרגשתי שאני יודע איך לגשת לתלמידים, שאני מצליח להשפיע עליהם ולהעביר אותם תהליך".
גישה ייחודית
משם הדרך שלו להיכנס למערכת החינוך הייתה קצרה. תחיל עבד כמדריך מוגנות בבית הספר אפק בקרית ביאליק. הוא מסביר: "מטרת התפקיד הייתה לתווך בין המורים לתלמידים. לי לא הייתה דמות כזאת בבית הספר, והרגשתי שאני יכול לתת לתלמידים את מה שלא נתנו לי בתור תלמיד".
איזנקוט גילה שהגישה הייחודית שלו מצליחה לגעת גם בילדים המרוחקים ביותר, אלה שלא נותנים לאיש לגשת אליהם. "אם ילד לא מעוניין לדבר ולשתף, אני לוקח אותו לשחק כדורגל, שיפרוק את הכעסים שלו. אני יוצר מצב של אמון עם התלמידים, שירגישו בנוח לפרוק את שעל ליבם".
ההשפעה של איזנקוט על הצעירים שפגש לאורך הדרך גרמה לו להתאהב בתחושת הסיפוק שבעשייה החינוכית. לאחר כשנה בתור מדריך מוגנות, עם סיום התואר, יצא לדרך חדשה בתוכנית חותם.
איזנקוט: "תוכנית חותם היא תוכנית של מנהיגות חינוכית חברתית הפועלת לכך שלכל ילד וילדה בישראל תהיה גישה לחינוך מצוין, שיאפשר להם לבחור את עתידם ללא תלות ברקע ממנו הם מגיעים. התוכנית מכשירה את הדור הבא של המורים, שיובילו שינוי חברתי דרך מערכת החינוך. בחותם מאמינים שהשינוי מגיע מבית הספר ושאם יאמינו בבית הספר בכל ילד, השמיים הם הגבול".
במשך חמישה שבועות אינטנסיביים עבר איזנקוט הכשרת מורים לאקדמאים מצטיינים, בעלי מוטיבציה גבוהה ורצון לחולל שינוי. בעוד כשבוע, ב-1 בספטמבר, הוא ייכנס בפעם הראשונה לכיתה בתור מורה מן המניין.
"אני מאוד מתרגש לקראת תחילת השנה. אני מרגיש שהתוכנית הכינה אותי בצורה הטובה ביותר להוות דמות חינוכית שתשפיע ותוביל שינוי. כמובן שהתהליך עוד ארוך, בחינוך לא קוצרים את הפירות תיכף ומיד. אבל אני יודע שאני מוכן להשקיע את כולי עבור התלמידים".
עבודה קשה
הוא יודע היטב שהוא יצטרך לעבוד קשה, אבל מבחינתו, דווקא גילו הצעיר מהווה יתרון. "יש לי עוד המון מה ללמוד וניסיון רב לצבור. היום הסמכות של המורים קצת מעורערת. בעידן שבו כל המידע פרוץ וחשוף לכל, יש מקרים בהם התלמידים מלמדים את המורים טכנולוגיה חדשה. על הפער הזה אנחנו לומדים לגשר, לחזק את הקשר בין מורה להורה ולתלמיד, מתוך הבנה שאם אחד הקשרים ייפרם, תיפגע ההצלחה של הילד".
"פחדתי שתחושת האכזבה מבית הספר תחזור על עצמה, אבל במקומות שלא האמנתי בעצמי, האנשים שהאמינו בי נתנו לי את הדחיפה. התחלתי מכינה במכללת הגליל המערבי"
בימים אלה, הסתדרות המורים מתכוונת לבחון את תנאי שכר המורים בהסכם אופק חדש. איזנקוט: "הוראה היא אחד המקצועות המאתגרים והחשובים במדינת ישראל. אנחנו עוסקים בחינוך הדור הבא, והדבר דורש מורים ערכיים, מסורים ומקצועיים. אני מקווה שהקול של יו"ר ההסתדרות יישמע ויצליח לגרום לרבים וטובים נוספים להצטרף אלינו למקצוע".
ההתרגשות לקראת השנה החדשה כבר מראה את אותותיה. ומי שחשב שהמורים לא עובדים בחופש הגדול, יופתעו לטובה. "בשבועות האחרונים של החופש הגדול אני מכין מערכים", מספר איזנקוט, "לומד מתודות חדשות ומכין את עצמי לקראת תחילת השנה. אני רוצה להוכיח לתלמידים שלי, שרק אם ירצו, הכל אפשרי, ואני מקווה להיות האחד שיגרום להם להאמין בעצמם".
רבים יכולים להזדהות עם התחושה הזו, שאילו רק היו מאמינים בהם, הם היו מצליחים. איזנקוט הוכיח שלמרות המהמורות בדרך, יש חובה להצליח ואסור לוותר. נכון, כל ילד צריך רק מבוגר אחד שיאמין בו, ואיזנקוט רוצה להיות המבוגר הזה עבור ילדים רבים.
את הראיון איזנקוט מסכם: "אני מאחל לעצמי שהשנה תהיה מוצלחת, שאני ארגיש שעשיתי את הבחירה הנכונה ושהתלמידים שלי ירגישו שהם בידיים טובות. לתלמידים אני מאחל שיתחילו את השנה ברגל ימין ושימצאו את האחד שיאמין בהם. יותר מזה אנחנו לא צריכים".
