פותחים ציר: 20 שנה לנסיגה מלבנון
החודש מציינים 20 שנה לנסיגה החד צדדית מלבנון במאי 2000. רנ״ג גיא טייב מפקד סדנת הרכב של מוצב שטח אש 150 ורס"ב מימון הנו, ששירת כנגד בתקופת רצועת הביטחון, מספרים על הטראומה בצל הרקטות והפצמ"רים, אובדן החברים, הפחד והנסיגה באישון לילה, נכונה כן או לא. על דבר אחד הם מסכימים: "מי שלא היה בלבנון לא יוכל להבין לעולם מה באמת היה שם"
השיח הציבורי הפנה אצבע מאשימה כלפי הדרג המדיני, ארגונים ובעיקר "ארבע אימהות" לחצו על נסיגה מיידית. חיילים שהו חודשים ארוכים תחת אש צולבת והתחושה הייתה שברגע אחד בחודש מאי 2000, "אמרו לנו לקחת כל מה שאנחנו יכולים ולצאת כי לפה לא חוזרים. יצאנו, פוצצנו את המוצבים, הנפנו דגלי ישראל ויצאנו בשיירה ארוכה. מאז המוצבים נטושים ומעל כל אחד מהם מונף דגל חיזבאללה. היינו בהלם. עד עכשיו אני לא יכול לתאר מה בדיוק הרגשתי", כך מימון הנו מג'וליס, המשרת כיום כנגד בחטיבה 300 בגבול לבנון.
הוא נשוי, אב לארבעה, שהה בלבנון בשנים 1994-2000 בעיקר במוצבים שקד וכרכום בדרום רצועת הביטחון.
רנ״ג גיא טייב, נשוי ואב לשלושה, מפקד סדנת הרכב של מוצב שטח אש 150, היה בלבנון בשנים 1993-2000. הוא במקור מעפולה, גר שנים ארוכות בנהריה ועבר לאחרונה לשלומי. בתקופת לבנון שירת במוצבים רותם וכרכום במעמקי הרצועה.
צה"ל נכנס ללבנון לראשונה ביוני 1982, בעקבות ההסלמה במתקפות הטרור על יישובי הצפון. ביוני 1985 התבסס צה"ל ברצועת הביטחון שנועדה לאפשר לצה"ל להגן טוב יותר על יישובי הצפון. אחרי 18 שנים ולאחר שהניסיונות להגיע להסכם לא צלחו, ההחלטה לסגת התקבלה על ידי ראש הממשלה דאז, אהוד ברק. הלחימה הבלתי פוסקת גבתה מחיר כבד בחיי אדם ומאז נשארה לבנון כאבן נגף בהיסטורית הלחימה של המדינה.
מלחמה או לא, לראשונה חושפים השניים זיכרונות שהדחיקו מאותם ימים של תופת.
רנ"ג טייב חולם על אסף והחברים
"באותם ימים הייתי חייל בסדיר. התפקיד של הנגדים היה חשוב מאוד. היינו נכנסים עם הלוחמים לרצועה ומסייעים לשיירות בתיקון כלי הרכב בעת כניסה ויציאה מהרצועה. לאורך השנים כאשר נשאלתי על אירועים מרכזיים שקרו בלבנון התקשיתי לענות. אני לא יכול לתאר הרבה אירועים מכיוון שלאורך הימים עבדנו תחת לחץ של רקטות שעפות לעברנו, מטעני צד בשיירות או פצמ"רים שחייבו ירידה לחדרי ביטחון. הירי לעברנו היה עניין שבשגרה. מי שלא היה שם לא יכול להבין את זה. היום זה נחשב לא נורמלי. מצד אחד אני אומר שזו הייתה התקופה הכי מאתגרת ומצד שני הכי מאיימת. תקופה של אחדות וביחד".
אילו אירועים משמעותיים אתה כן זוכר?
"יש שניים. הראשון הוא בחור בשם אסף רוזנפלד מעכו, קצין גבעתי ממוצב ברקן. כאשר היינו לפני עלייה למוצבים נוצרו שיחות בין אנשים מדרגים שונים, מכירים אנשים חדשים, שותים קפה. אסף הוא המעגל הפתוח שלי. ישבנו ערב אחד לשיחה ושיחתנו נקטעה. למחרת הוא הוקפץ ללבנון ונהרג באותו היום. הסיפור שלו יושב אצלי עד היום בראש. השיחה שלא הסתיימה ולאורך השנים אני עדיין חולם עליו בלילה. מאז אסף לקחתי החלטה שאני לא מכניס אנשים ללב כדי שלא אתרסק אם יקרה להם משהו.
"האירוע המשמעותי השני הוא יום החתונה שלי ה-21 באוקטובר 1996. ערב לפני החתונה נכנסתי עם שיירה לחלץ רכב תקוע שרק אני הוסמכתי אז לתקן. חברה שלי והיום אשתי, הייתה בטוחה שהיא הולכת לקבל טלפון באותו יום בו מודיעים לה שנהרגתי. קיבלתי טלפונים נסערים מהמשפחה שביקשו שלא אכנס. לא הייתה ברירה. הרכב היה חייב חילוץ. נכנסתי בלילה על ספינה עם קצין חימוש, ביצענו את החילוץ ובארבע וחצי לפנות בוקר עליתי על טיסה הישר למספרה ומשם לחתונה שלי".
לטייב אין כמעט תמונות מלבנון כי האמין שזה מביא מזל רע אך מאז ועד היום הוא נמצא בגזרת הצפון, מסייע למאמץ ההגנה ותומך בכוחות בכל דרך אפשרית.
"אני זוכר בנסיגה שפינינו את כל המוצבים בלבנון בזה אחר זה. אני זוכר גם את הרגע שבו נעלנו את השערים בגבול. דרך אגב, רונן מרלי, היום ראש עיריית נהריה, היה אז מח"ט 300, המח"ט שלי".
איך השפיעה עליך לבנון?
"היו דיבורים שאנחנו מפנים, אבל עד שזה לא קרה היה קשה להאמין. צה"ל נלחם שם עד הרגע האחרון ואיבדנו הרבה חברים טובים. הנגדים, הם אמנם לא לוחמים, אך היו אז בקו האש כמו כולם. אני חבר בפייסבוק בקבוצת לבנון, קבוצה שמכילה הרבה סיפורים של משפחות. אני קורא וזה מחזיר אותי 20 שנה אחורה.
"יום הזיכרון הוא יום עצוב מאוד עבורי. זה יום שבו אני מדליק עשרות נרות זיכרון בבית העלמין, מתכנס בעצמי ולא מסוגל להמשיך לחגיגות של יום העצמאות".
היית בעד הנסיגה?
"מצד אחד כן ומצד שני לא. כל יום כמעט היו פצועים או הרוגים. היום לדעתי מלחמה תהיה יותר קשה מאשר אם הייתה רצועת הביטחון. אבל אז הרצון לשקט בצפון עמד לנגד העיניים של מקבלי ההחלטות. זאת הייתה תקופה אחרת. יש לי משפחה עד היום בנהריה ואני זוכר את הימים שעברו עליהם. כיום המצב יותר מורכב. חיזבאללה יושבים על הגדר ויכולים להגיע לכל מקום בארץ. מה שמנחם הוא שיש פחות הרוגים. אולי היינו צריכים לצאת אחרת. יצאנו בלי הסכם. כאילו לא נכנסנו".
מה היית משנה בהחלטות שלך?
"הייתי נקשר פחות לאנשים. היום אני בן 48, אוטוטו לפני שחרור, הסיפורים של האנשים ילכו איתי לכל החיים. אני בטוח שגם על הרבה דברים שמתי מסך. אבל יש קצוות פתוחים".
מה היית מייעץ לבן שלך לפני גיוס?
"29 שנים אני לובש מדים. לובש אותם בהתרגשות כל יום מחדש. הבן שלי לפני גיוס והוא רוצה סיירת מטכ"ל או עוקץ – זאת גאווה של אבא. הצבא מאוד מבגר ומעצב את האישיות שלך יותר מהבית. בצבא יש משמעת. יש סדר. הילדים שלי מעירים לי לפעמים: 'אבא אתה בבית לא בבסיס'. אני אוהב את הצבא וגאה להיות חלק מהמערך הצפוני".
לרנ"ג טייב היה חשוב להדגיש את דעתו על היחס שקיבלו יוצאי צד"ל שנקלטו בארץ לא כראוי והוא חושב שהמדינה הייתה צריכה לטפח אותם יותר אחרי הלחימה שלהם לצד צה"ל וכן, את תפקידם ותפקודם החשוב של הנגדים באותה תקופה סוערת.
מימון הנו פירק משפחה
תפקידו של רס״ב מימון הנו כלל משימות ייחודיות – לרוב חילוץ מסובך של רכבים תקועים. למרות שנשמע שמדובר במשימה שגרתית יחסית, מדובר בחילוץ מסוג מאד מסוים. בתקופת רצועת הביטחון היה לתפקידו חשיבות יתרה, כיוון שכלים שהיו נתקעים בלב רצועת הביטחון היו בסכנה מיידית.
״את הנסיגה חוויתי בתור נגד בדרגת רס״ר. לא ידענו כלום. ביצענו משימה ברצועה כרגיל, ואז קיבלנו הוראה להתקפל".
הוא מספר על אירוע ביצוע חילוץ בעזרת שלושה כלים מהסוג D9 של רק״ם, שנתקע בבוץ ליד המוצב כרכום, ״הכלי שקל 9 טון והיה שקוע בבוץ, היו בתוכו חיילים. הם היוו מטרה נייחת. בזמן שביצענו את החילוץ התחילו לירות עלינו. פצמ״רים ורקטות נופלות לידינו. לא ויתרתי ובמקום לסגת לא השארנו את הרק״ם בפנים, החלטה נכונה כי היו שם חומרים מסווגים".
איך השפיעה עליך לבנון?
"חודשים ארוכים הייתי בתוך מוצבים בלבנון. הייתי מגיע הביתה לעיתים רחוקות ועצבני וכנשוי טרי עם ילד קטן זה לא החזיק. גם ללידה לא יכולתי להגיע כי הייתי במוצב. פירקתי את המשפחה. הילד גר עם אמא שלו. רק בשנת 2006 נישאתי שוב ויש לי שלושה ילדים מאשתי הנוכחית.
הכניסות והיציאות מלבנון היו קשות. עברתי הרבה מראות וחוויות לא טובות עם שיירות, חילוצים תחת אש ולא היינו לוחמים. יצא לי לראות גופות, חלקי גופות, שאני משתדל לא לחשוב עליהם. גם ממלחמת לבנון השנייה ב-2006 יש אירועים שצרובים לי בנשמה. חוויתי הרבה עליות וירידות. אלה החיים".
מה חשבת על הנסיגה?
"אחרי 20 שנה לנסיגה, אני חושב שזאת הייתה ההחלטה הכי אמיצה של אהוד ברק. מי שלא ישב בפנים כמה חודשים טובים ולא ראה חיילים נהרגים לידו לא יודע מה זה. היום אנחנו בתוך שטח ישראל. לא במצב של מאחורי הגדר שאתה לא יודע מה מחכה לך כל דקה. זה להיות דרוך 24 שעות ביממה. זה משפיע על הבן אדם".
היה לכם קשר עם צד"ל?
"מכיוון שאני דובר ערבית, היה נוח לשלוח אותי לעניינים של תקשורת. אבל הקשר היה מינימלי. כל אחד מבחינתנו שם נחשב אויב".
תסכים שהבן שלך יהיה לוחם?
"אני אכבד כל החלטה שלו".
איך היה עבורך לשרת כדרוזי בתוך לבנון?
"לא לחמתי נגד בני עמי. עשיתי מה שצריך לעשות כדרוזי, שמשרת בצבא, שגר במדינת ישראל ולא הייתי עושה שום דבר אחרת. אני בן 45, סוגר 26 שנים בצה"ל ומשתחרר בקרוב".
מה התוכניות לאזרחות?
"בתור התחלה אני רוצה לנוח. יש למשפחה אדמה בכפר וחשבתי לנסות לעבוד בחווה. הכל פתוח".
