המוטו מוביל גם בחייה הפרטיים של ישראלה פקאדו מנוף הגליל: היא מעולם לא ויתרה לעצמה ומגיל צעיר סימנה מטרות ולא הרפתה מהן עד אשר השיגה אותן אחת אחת. כבת בכורה להורים שעלו מאתיופיה במבצע משה ועברו תלאות עד אשר הגיעו לארץ הנכספת, ישראלה מודעת היטב לגודל האחריות המוטלת עליה ולו רק בשל שמה המחייב. "אבא שלי קרא לי ישראלה כי הוא לא היה בטוח בכלל שיצליח להגיע לארץ ישראל, הוא היה בטוח שימצא את מותו במסע המפרך דרך סודן. ישראל הייתה משאת נפשו"..
ישראלה יצאה לקצונה וסיימה את שירותה הצבאי בדרגת סגן. בשירותה הצבאי, במשטרה הצבאית, נפגשה עם בני נוער במצוקה וסייעה להם להדביק את הפער ולהתמודד .לאחר השחרור מצה"ל גמלה בליבה ההחלטה להתמקצע בתחום החינוך ולהפוך את הגישה החינוכית שלה לדרך חיים יכולה להשפיע על אחרים. ישראלה סיימה לימודים אקדמאיים במכללת "אורנים" כשהיא מסמנת לעצמה מטרה לחזור לבית הספר שבו למדה ולהנחיל לדור הצעיר את האג'נדה הערכית חברתית שמסתכמת לשיטתה בארבע מילים : דרך ארץ קדמה לתורה.
-מתי ידעת שאת הולכת להיות מורה?
"מגיל צעיר ידעתי שאעסוק בעבודה עם בני נוער, לא ידעתי שאהיה מורה חשבתי על כיוונים אחרים. המפגש שלי בצבא עם נערים בסיכון גרם לי להבין שזה מה שאני רוצה לעשות, הבנתי שאם אני רוצה לשנות זה אפשרי רק באמצעות החינוך".
היא בת 28 תושבת נוף הגליל, נשואה באושר ואימא למזמור בת השנתיים . היא מדברת בפתיחות, עונה על כל שאלה ומרבה להרעיף מחמאות לבית הספר שבו היא עובדת, למורים ולמנהלת מינה קליין. אני שואל אותה אם יש משמעות כלשהי למוצאה האתיופי ועוד בטרם סיימתי את השאלה היא עונה בגילוי לב "כנראה שכן. הלוואי ויכולתי לומר שאין שום משמעות לצבע העור. לצערי גזענות עדיין קיימת בחברה. אבל זה מבחינתי לא תירוץ לא להצליח בחיים אלא להיפך".
-חווית גזענות?
"באופן אישי לא. נוף הגליל זאת עיר של עולים, כך שכאן קשה לחוות גזענות".
