"שיחקנו בשביל הסמל, בשביל העיר, אז לא היה כסף כמו היום, מקסימום אחרי ניצחון היינו צועקים לחבר הנהלה בשם פאול, שאנחנו רעבים והוא היה דואג לנו ל… פיתה עם חומוס", אומר כדורגלן העבר של הפועל נצרת עילית, פרדי שמילוביץ, שיקבל תעודת הוקרה מיוחדת, במעמד ראש העיר רונן פלוט, בשני הקרוב, במהלך המשחק בין מוליכת הטבלה להפועל מרמורק, שיתקיים באצטדיון גרין.
פרדי שמילוביץ, בן 72.5, נשוי, אב לשלושה ילדים וסבא לשלושה נכדים, שיחק כבלם ונחשב למעוז ההגנה, בשנים שהקבוצה שיחקה במגרש מע"צ המיתולוגי. "אז לא היו גדרות, לא הייתה הפרדה בין הקהל למגרש", הוא נזכר, "כל העיר היו באים למשחקים, אנחנו השחקנים הכרנו כל אחד ואחד בקהל".
הוא עלה לקבוצה הבוגרת בגיל 17 תחת הדרכתו של ששמשון מעפולה, שאת משפחתו הוא מתקשה לזכור ופרש בגיל 28 בשנת 1973 בגלל… מלחמת יום הכיפורים. "גויסתי לשמונה חודשים, למי היה ראש לכדורגל", הוא נזכר. כשהמלחמה הסתיימה החליט לפרוש לאחר ההיעדרות הארוכה שנכפתה עליו ובגלל בעיות בברכיים.
הוא היה בין השחקנים שעשו את המעבר מהמגרש במע"צ לאצטדיון שרק הוקם, ונקרא בזמנו על שם הנדבן הבריטי ג'ורג מיני, היום אצטדיון גרין. "מה ההבדל בין שני המגרשים? שמיים וארץ. קודם כל במע"צ בכלל לא היה דשא ושיחקנו על אדמה. המעבר לאצטדיון היה עבורנו כמו לשחק בוומבלי".
-ספר על אותה תקופה
"הייתה אווירה משפחתית, הקהל היה מגיע בהמוניו, הרגשנו שהם עומדים מאחורינו, שהם רוצים שנצליח, הייתה תקופה מופלאה. נצרת עילית הייתה בחיתוליה, הרגשנו שליחות".
-משחק שאתה זוכר במיוחד?
"כשעברנו לאצטדיון ע"ש ג'ורג' מיני היה משחק חגיגי נגד מכבי פרנקפורט שהגיעו למכבייה. הייתה אווירת חג בעיר ובקבוצה. אני שימשתי כקפטן באותו משחק, שאני חושב שהסתיים בתיקו 1-1. שיחקו אז בקבוצה שחקנים כמו ג'ורג' שטרית ז"ל, מוריס אפללו ז"ל ואחרים".
-מי השחקן הכי גדול ששיחקת לצדו?
"אין בכלל שאלה, שלמה אדלר היה הגדול מכולם. הוא היה גאון כדורגל, ללא ספק גדול כדורגלני המועדון בכל הזמנים. הוא היה גדול על הליגה באותן שנים, אם היה לו אומץ והיה עוזב אין לי ספק שהיה מגיע לרמות הגבוהות באירופה. הוא היה ענק".
