אל תדברו איתי על כלום

השבוע ימלאו ארבע שנים ליום בו נהרגה שחר אביקסיס, יומיים לפני גיל 17, ממשגב, בתאונת דרכים טראגית. אמה, שרית, שחובקת היום תינוקת חדשה בת חודשיים, מסוגלת לראשונה להישיר מבט אל היגון והמוות ולספר על ההתמודדות הקשה מכל ועל היציאה לדרך חדשה עבורה ועבור ילדיה

ארבע שנים עברו מאז יום שבת הגשום ההוא, בו שחר אביקסיס, נערה בת כמעט 17, מלאת חיים, מהיישוב לבון, נהרגה בתאונת דרכים טראגית. מאז השבר הנורא, אמה של שחר, שרית, שינתה והפכה את חייה פעם אחר פעם. היום, כשהיא חובקת תינוקת בת חודשיים, היא מרגישה שהצליחה לגייס מספיק תעצומות נפש כדי לדבר על שחר.

"מאותו מקום טראגי נוצרו שני סיפורים שזורים זה בזה, הסיפור של שחר והסיפור של שרית. הסיפור שלי לא היה קורה בלי הסיפור של שחר". מספרת שרית, "במובן מסוים היא הייתה העוגן שלי, ועם לכתה הרגשתי אבודה, כאילו חצי מגופי נגדע". קשה לתאר במילים את הקשר בין שחר לאימה. "לא רק הורות וחברות היו בקשר הזה, הייתה לי תחושה שאני חיה את חיי דרכה ועושה את הדרך הנכונה".

שרית מגדירה את עצמה 'אימא בנשמה'. הכמיהה להורות בערה בתוכה כבר כנשואה טרייה בת 20. מקץ שבע שנות טיפולי פוריות חבקו מוטי ושרית בת בכורה. "שחר הייתה נסיכה. בת ראשונה, נכדה ראשונה, אחיינית ראשונה. היא גדלה כילדה מאוד מפונקת שאי אפשר לסרב לה. היא הייתה מאוד דומיננטית במשפחה המצומצמת והמורחבת. עמוד עשן בבית, היא הייתה כמו רוח סערה. היא הייתה כל כך דומיננטית שלא היה מקום לאף אחד אחר בסביבה שלה".

כשנה וחצי לאחר לידתה של שחר נולד אחיה, אופק. השניים גדלו יחד, כיאה לאחים צמודים, בקשר מיוחד של חברים הכי טובים. שמונה וחצי שנים מאוחר יותר נולד גם איליי.

שחר, נערה מלאת אמביציה ושמחת חיים, תכננה את חייה קדימה. כבר כנערה בת 15 ידעה לאן תרצה להתגייס, מה תרצה ללמוד ובמה תבקש לעסוק. "היה בה איזה דחף להספיק, היא רצתה לטרוף את החיים. לפעמים הייתי אומרת לה 'שחר, יש זמן לכל דבר'".

כאשר שחר ביקשה ללמוד בחטיבת הביניים במשגב, שרית חיפשה אחר יישוב שיהיה "סביבה רגועה, קהילתית, סביבה של טבע". והמשפחה עברה להתגורר בלבון. "שחר הייתה אומרת שלבון זה הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים. מנחם אותי לדעת שהיא מצאה את מותה במקום שהכי אהבה וכשהיא מוקפת חברים".

רציתי ללכת יחד עם שחר

חייה הקצרים של שחר נגדעו בתאונה שהתרחשה ביום שבת, 6 בפברואר 2016, ביציאה מלבון. "זו הייתה שבת מיוחדת, הספקנו לחוות את הביחד, את המשפחתיות עד השעה 13:00. היום, במבט לאחור, נראה שאלו היו שעות פרידה". שחר, שעתידה הייתה לחגוג יומיים מאוחר את יום הולדתה ה-17, ביקשה לנסוע לכרמיאל לחגוג עם חבריה. כל הסימנים הצביעו שהנסיעה הזו מיותרת, אך כאמור, לשחר אי אפשר היה לסרב. "הם התארגנו, הנהג הביא חבר וגם שחר רצתה להביא חברה. כך נוצר מצב שהיו ארבעה במקום שלושה שמותרים עפ"י החוק. שחר התנדבה להתכופף כדי ששוטר לא יתפוס אותם, ולא נחגרה. הרכב התהפך ושחר נהרגה במקום. אופק בא ואמר לי שהייתה תאונה בכניסה ללבון. התקשרתי לאחותי והתעקשתי שתיקח אותי למקום התאונה. הגענו ורק לפי מבטים של אנשים הבנתי. אף אחד לא העז להגיד לי, אבל ראיתי במבטים של כולם והבנתי שהנורא מכל קרה".

זיכרונותיה של שרית מהימים הראשונים שאחרי התאונה מעורפלים. היגון המר שהיא חוותה לא אפשר לה להכיר בכאב של אלה שסבבו אותה, והיא הלכה והתכנסה בתוך עצמה. "יומיים אחרי התאונה הגיע יום ההולדת ה- 17 של שחר. שמעתי את אבא שלי בוכה, כי זה יום ההולדת שלו גם. הבנתי שאני לא אדע להתמודד עם היום הזה ובכלל עם החיים בלי שחר, רציתי ללכת יחד עם שחר". שרית מספרת בגילוי לב על שני ניסיונות אובדניים, האחד ביום הולדתה של שחר, השני כחודש מאוחר יותר. "כעסתי על כולם. מבחינתי נגמרו לי החיים. אל תדברו איתי על כלום. אני זוכרת שלא רציתי לחיות, שלא יכולתי לראות שמש, עצבן אותי מאוד שאנשים ממשיכים, כולל המשפחה שלי. הייתי מאוד רעה, אכזרית. התכנסתי לעולם שלי ושל שחר. חוץ מהכאב והיגון, לא הרגשתי כלום. מוטי, אבא של שחר, נלחם להחזיר את הבית לשגרה. אני נעצרתי, לא יצאתי מחדר השינה, לא יכולתי להתהלך בבית. מבחינתי, שחר הלכה והכל הלך".

הטיפול התרופתי שקיבלה שרית הביא לתפנית. "לקחתי את הכדורים והרגשתי שאני מתרוממת. פתאום התחלתי לראות את איליי, התחלתי לראות את אופק, הייתי ערנית לסביבה. יום אחד אופק בא ואמר לי 'את הורגת אותנו כשאנחנו עוד בחיים. אין לנו אימא, אנחנו לא יודעים להסתדר'. והוא הוסיף 'לך הכי נורא שאיבדת את הבת שלך, אבל לנו הכי נורא שאנחנו מאבדים את אימא שלנו'. זה שבר אותי".

שרית החלה לראות את הכאב והשבר שחווים ילדיה. אופק, שגדל כאח צמוד וחבר טוב של שחר, נותר עם חלל עצום. "אופק מצא את מקום המפלט בים. הוא גולש מגיל קטן והרגיש שרק הוא והגלים יכולים להכיל כאב כל כך עמוק".

איליי, בן הזקונים, שהיה רגיל להיות במרכז העניינים, לרקוד ולשיר, נאלץ להפסיק לעסוק במה שעושה אותו מאושר. "עם השנים שמתי לב כמה איליי מזכיר את שחר. ילד מוכשר שבגיל 7 התהפך עליו עולמו, למד להיעזר בכישוריו ולברוח אל עולם המשחק".

בשלב זה התחילה שרית מסע שיקום ארוך, קשה ופתלתל. "אני מבינה שאני אימא של שחר, אך גם אמא של אופק ואיליי. שקיבלתי על עצמי את ההורות ל-3 ילדים. שיש לי אחריות לילדיי שנותרו בחיים".

חיים חדשים

הנשים החזקות בסביבתה של שרית עזרו לה לשרוד. מזל, אימה של שרית, שאיבדה בת בעצמה, לא ויתרה על שרית ונלחמה על חזרתה לחיים. הוריה של שרית עברו להתגורר לאחר האסון בלבון, בקרבת הנכדים. לבנת, אחותה הצעירה, קיבלה על עצמה את תפקיד הבכורה, העוגן, בצל חוסר יכולתה של שרית לתפקד. וכלנית, חברה, שהפכה קרובה מאוד לאחר התאונה. החברות בין השתיים אפשרה לשרית להתאבל, להישבר וגם לבנות מחדש.

תוך כדי התהליך, הבינו שרית ומוטי שהזוגיות התפוררה, כמו כל חייהם הקודמים. הם התגרשו והמשפחה עזבה את לבון. שרית החליטה להתנתק מהסביבה המוכרת ועברה לשכונת נאות פרס בחיפה כדי לבנות חיים חדשים לילדיה ולה.

לפני כשנה וחצי יצאה שרית, בתמיכה ילדיה, למסע נוסף, והחליטה להביא ילד לעולם. "הרגשתי שזה יכול לעזור לי, לבית ולילדים. הרגשתי שאני צריכה להחזיר את החיים לבית".

היא התחילה טיפולי פוריות בחשש. "ביום שאופק התגייס נודע לי שאני בהריון, יומיים אחרי שסיים את המסלול הקרבי ילדתי את רומי. הרופא שליווה אותי בתהליך, פרופ' שלמה משיח בישר לי 'שחר שלחה לך בת'. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה זו שמחה שמהולה בעצב. שחר הייתה מול העיניים, ועל המסך רואים חיים חדשים וזו בת. מנעד הרגשות בין החיים למוות בלתי ניתן להסבר".

השם רומי הוענק לתינוקת מתוך תקווה וציפייה להתרוממות הרוח שתביא איתה. "היא המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל אחרי ארבע שנים. לגדל אותה לבד בלי בן זוג זה לא קל, זו החלטה אמיצה. אני מרגישה כמה קיבלתי את ההחלטה הנכונה, כמה עשיתי את הדבר הנכון. דרכה אני בוחרת את החיים ומארגנת אותם מחדש: בלי שחר, בלי אבא של שחר, בלי לבון. לבנות מהתחלה את החיים".

הבנייה המחודשת הביאה את שרית לקבל החלטה מקצועית מרגשת. "התהליך שעברתי עזר לי לעצור ולהתבונן מה באמת חשוב לנו בחיים, הבנתי שבידינו הכוח לשנות את מסלול חיינו, לקבל החלטות קשות, לשנות מציאות. היום אני קואוצ'רית, מאמנת לחיים. יש לי מה להגיד לעולם, אני רוצה לעזור ולהוביל אנשים לשנות את מסלול חייהם, ולא ממקום של התרסקות אלא מתוך צמיחה ורצון בשינוי. אני חולמת להיות מאמנת לילדים ונוער. החזון שלי הוא להקים בית לאחים שכולים. מקום בו יוכלו לפרוק את הכאב, לקבל תמיכה, אהבה וחיזוק".

לצד אלו, עוסקת שרית בהנצחתה של שחר. בימים אלו עוסקת המשפחה בהוצאת ספר זיכרון הכולל תמונות, קטעים שנכתבו על שחר ושירים שכתבו לזכרה. לאחרונה, גם כתבה שרית שיר על שחר, אותו מבצעת זהבה בן. כמו כן, יצרה שרית קשר עם מרצה שמנציחה את שחר דרך הרצאות על נהיגה בטוחה. שרית מבקשת לזעוק לעולם, להעביר מסר שחגורת הבטיחות מצילה חיים, שהחיים יפים, והסבל שנגרם באובדן החיים הוא עמוק ואינסופי. "אני נמצאת במסע של החיים, מסע של הישרדות. אני מבינה שיש בי הכוח והעוצמה להמשיך בחיים, לבנות לעצמי עשייה משמעותית. אני לומדת לחיות עם הכאב לצד נקודות האושר הקטנות, לומדת לשאת איתי יום יום את שחר כמלווה רוחנית שלי בחיים. שחר איתי בכל עשייה".