על תרבויות עתיקות ואליס בארץ הפלאות

בלוג לערב שבת – עלית קרפ – 17.4.20

ממש כמו הגננים באליסה בארץ הפלאות, גם גנני העירייה בעיר מגוריי חפצו להעניק מראה אחיד לערוגות בפארק ושתלו את הוורדים בערוגות נפרדות: יש ערוגה לוורדים הכתומים, ערוגה לאדומים וערוגה ללבנים.

אבל כמו שקורה הרבה פעמים בחיים, לאלה שרוצים להפריד נכונו הפתעות, וכך קורה, שפתאום באמצע ערוגת הוורדים הכתומים מסתנן פתאום איזה ורד לבן, ובליבה של הערוגה האדומה יש פתאום איזה ורד כתום.

מי שיחכה מספיק זמן, אולי עד הלילה, אולי יפגוש גם את הארנב, שאינו אלא פקיד שתמיד ממהר לאיזה מקום בלתי ידוע ואין לו זמן לשמוע אף אחד, ואולי גם יזכה להשתתף במסיבת התה של הכובען המטורף, כי היא, כזכור לעולם אינה נגמרת.

בעלי החיים נושמים לרווחה

הפארקים, שמורות הטבע ואפילו הכבישים הראשיים מלאו בעלי חיים שרווח להם מהסתלקות בני האדם, ואין לדעת איזה יצור ביישני מסתתר עדיין בין השיחים ועוד מעט-קט ייצא משם.

ההרגל, אמר הסופר האמריקאי מארק טוויין, הופך לטבע שני, ואין כמו ימי הקורונה להיזכר באמירה הזאת. נדמה לי, שהפארק הריק מזכיר עד כמה השתנו ההרגלים שלנו. אבל זה לא תמיד דבר רע. לפעמים הרגל הוא עניין של עיתוי, או במילים אחרות, של אופנה.

פעם אכלו כאן צבים

כך לדוגמה מספר ניר חסון ב"הארץ" שבאתר ארכיאולוגי בן 100 אלף שנה נמצאו אלפי עצמות של צבים, והחוקרים רואים בזאת הוכחה לכך שגם נשים וילדים השתתפו בציד.

אני קצת פחות מתרשמת מעצם הממצא המדעי ומנסה לחשוב איזה מההרגלים, שאנחנו כל כך מסורים להם בימינו, ייראה לאנשי העתיד הרגל מוזר, שלא לומר מבעית ומגעיל. אכילת צבים, לדוגמה, שנראית לנו מעשה שאינו בא בחשבון בשום פנים ואופן, הייתה כנראה חלק משגרת יומם של אותם הומוספיינסים שחיו כאן בסביבה, והשפע החומרי שהמזרח התיכון העניק להם, שהסופר המקראי היטיב לנסחו במשפט "ארץ זבת חלב ודבש" והפנאי שהניב הוא שאפשר שאת צמיחתה של אחת התרבויות האנושיות הראשונות בעולם.

ואיך זה קשור לגללי סוסים?

אינני מסוגלת להעלות בדעתי דברים שאותם תמציא האנושות בעתיד כמובן, אבל יש לי כל מיני השערות על דברים מסוימים שהאנושות העתידית תוותר עליהם; ואף על פי כן אני זוכרת למי ניתנה הנבואה אחרי חורבן הבית, ועל כן אשמור את מחשבותיי לעצמי.

רק אזכיר שהעתידנים שניסו לחזות את הדבר שהכי יטריד את האנושות במאה ה-20 אמרו, שהבעיה הכי חמורה תהיה גללי הסוסים ברחובות הערים. קל ללעוג לדברים הללו כיום, אבל הם נובעים מהעובדה, שאדם קרוב אצל עצמו, ורק מעטים מסוגלים לדאות מעל ליום יום ולראות את אשר לפניהם. אני בוודאי אינני נמנית עימם.

חבל על כל טיפה

אתמול, כשניסיתי להכניס קצת סדר בגינה, פתאום ראיתי, שהצטברו המון מי גשם בין קפליו של כיסוי רהיטי הגן. כשהצלחתי להשקות חלק מהעציצים במים ולאסוף חלק אחר לתוך המשפך הגינתי שלנו, ששבת מכל מלאכה כל ימות החורף, שמחתי כמו הורדוס עם סיום בניית מצדה, שמערכת איסוף המים שבנה הייתה יעילה כל כך, עד שאפילו בתנאי המדבר הקיצוניים היו במקום די מים לרחצה ולתענוגות נוספים במשך השנה כולה. נדמה לי, שהמלקוש מתקרב והולך.

אהבתם את הבלוג של עלית קרפ לערב שבת? בלוגים נוספים כאן