ב-19 בחודש יגיע יהודה פוליקר לאודיטוריום בחיפה עם מופע החורף שלו, סיבה מספיק טובה לחזור איתו לנופי הילדות בקרית חיים ליד הים, לתחילת הדרך ב"בנזין" ולשאר תחנות חייו.
פוליקר נולד ב~1950 בקרית חיים לשרה וג'קו, ניצולי שואה מסלוניקי, בשם ליאונידס פוליקארי. בגיל 13 נשלח לפנימייה החקלאית כפר גלים. שם, אצל חבר, הוא מצא גיטרה, החל לנגן בה ופרש מהפנימייה. על הילדות בקריות הוא אומר: "הייתה לי ילדות נפלאה. ביליתי הרבה בים. אספנו חבלים ועשינו טרזן על העצים והיינו טובלים במים. חיינו את המציאות האמיתית. בלי טכנולוגיה. העברנו את הימים במגרשי הכדורגל והמשחקים. מצד שני, ספגתי הרבה עצב בבית מהוריי בעקבות השואה. גדלתי במשפחה קשת יום, חמה ודאגנית. גדלתי על הצל שלי ואני. הצל שלי שמע את מה שההורים שלי גדלו עליו, שזה בעיקר מוזיקה יוונית, וכשהתחלתי לנגן גיטרה הושפעתי המון מאלביס, פינק פלויד, בלאק סאבת' והמון רוקנ'רול. אני שומע גם הרבה מוזיקת קאנטרי".
בקולנוע בפיג'מה
על השאלה מהו זיכרון הילדות החזק ביותר שלו, פוליקר משיב בלי היסוס: "השנה 1954. ההתרגשות הייתה גדולה לקראת הפתיחה הרשמית של קולנוע יובל ברחוב בוסל בקרית חיים המערבית, ממש שני רחובות מבית ילדותי. ההורים שלי, שלא נהגו לצאת הרבה, מצאו סיבה טובה לצאת לבילוי והשמחה והציפייה גדולה. כבר משעות אחר הצהריים, כל בני המשפחה התחילו להתארגן לקראת היציאה לקולנוע. ההורים שלי תכננו ללכת עם שני אחיי הגדולים לערב הפתיחה ואני, יודקו הקטן בן ה-3, נשארתי בבית בהשגחה של אסתר, אחותי שגדולה ממני בשבע שנים. למרות שלא הבנתי מה משמעות המילה 'קולנוע', אני זוכר את עצמי מתוסכל וכועס. מה זאת אומרת שכולם הולכים ואני צריך ללכת לישון? אחרי חצי שעה של בכי ותסכול פתחתי את הדלת של הבית ורצתי לרחוב בפיג'מה.
"אחותי אסתר ניסתה למנוע בעדי, אבל לא הצליחה, ואני מוצא את עצמי בחושך, בעלטה גמורה, רץ בטירוף בשביל העפר שחוצה שדרה לכיוון הקולנוע. הקולנוע היה צמוד לגן שלי ולכן ידעתי את הדרך אליו. שלוש או ארבע דקות של ריצה בחשיכה לילד בן 3 הרגישו כמו נצח. מתנשף ונחנק הגעתי לקולנוע ודפקתי על הדלת בסערת רגשות. הסדרן פתח לי את הדלת. הוא הרגיע אותי ואמר לי לשבת לידו עד ההפסקה, שבה נוכל לחפש את הוריי.
"נכנסנו לקולנוע. פתאום אני רואה קיר ענק שמרצדות עליו דמויות – קאובויים, סוסים, אינדיאנים, וקולות ירי. נדהמתי. ישבתי ליד הסדרן מבוהל ומפוחד. לא ידעתי מה זה. אחרי רבע שעה של מופע אימים מפחיד נדלקו האורות. כל השכונה הייתה בקולנוע. השכנים התפעלו מהמראה שלי בפיג'מה ושלחו לעברי קריאות חיבה. בזריזות נתפסו עיניי בהורים שלי. רצתי אליהם. הם לא הבינו מה אני עושה שם אבל שמחו לראות אותי".
(צילום: דן פרץ)
עיניים שלי
לאחר שעזב את הפנימייה וחזר להתגורר בבית הוריו, עבד בבקרים במספרה ובערבים ניגן. הוא הצטרף להרכבים שונים, ביניהם "הנמרים" ו"ברקת", שכללה גם את מיכה שובל ובנג'ו קמחי וניגנה להיטי רוק ושירים יווניים. ההרכב השתנה מספר פעמים, עד שנוצר קשר עם המפיק יעקב גלעד, והלהקה שינתה את שמה ל"בנזין". מנקודה זו, כל השאר היסטוריה.
"הדבר היחיד שמנחה אותי לאורך השנים זו האהבה לגיטרה ולמוזיקה", הוא אומר, "המוזיקה היא זו שמובילה אותי. החיבור של המוזיקה לאנשים, היכולת של אחרים למצוא את עצמם בשירים שלי ולהתחבר אליהם – זה מרגש אותי בכל פעם מחדש. בקריות הייתי מוכר, אבל אחרי הפריצה של 'בנזין' כולם הכירו אותי גם מחוץ לקריות, וזה היה מוזר. היה קשה לי להתרגל לזה".
אלבום הסולו הראשון של פוליקר היה "עיניים שלי", שירים יווניים שתורגמו לעברית והותאמו למוזיקה הישראלית. האלבום זכה להצלחה רבה וסייע לחשיפת המוזיקה היוונית בישראל. שלוש שנים לאחר מכן הוציא פוליקר את אלבומו השלישי "אפר ואבק", שעוסק בדור השני לניצולי השואה. בהמשך, השתתף בסרט שעסק בנושא. מאז נפטרו הוריו של פוליקר לפני מספר שנים, הוא מגיע פחות לבקר בקריות. "רחובות ילדותי השתנו לגמרי", הוא אומר, "אם יכולתי לראות את הוריי לכמה דקות נוספות, הייתי אומר להם שאהבתי אותם והם ימשיכו ללוות אותי כל חיי".
במופע החורף החדש שלו, פוליקר מבצע עיבודים חדשים ללהיטים הכי גדולים שלו – מלהיטי הרוק ועד למקצבים היווניים-בלקניים. הוא מבצע להיטים מימי "בנזין", דרך כל אלבומי הסולו, שירים שכתב לאחרים וקלאסיקות מהמוזיקה היוונית לדורותיה. יחד עימו, יהיו על הבמה עוד תשעה נגנים, וגם אחיינו, יוני פוליקר, המתגורר עדיין בקרית חיים, שינגן על גיטרות ובוזוקי.
"כשאני מגיע להופיע בחיפה או בקריות, בטח שזה מרגיש אחרת", עונה פוליקר לשאלתי, "אני מרגיש שאני מופיע בבית וזה מרגש ומשמח אותי כל פעם מחדש. הקהל שיגיע לצפות במופע החורף יכול לצפות להכל מהכל. אני מצפה לחגוג עם הקהל שיגיע למופע שלי. מצפה לו ערב מלא להיטים שמשלב רוקנ'רול יווני והרבה כפיים. אנחנו ננגן רפרטואר רחב. נבצע גם שירים מתקופת 'בנזין' בעיבודים חדשים".
בדמי וברוחי
פוליקר, שחגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה-66 מצליח כבר יותר מארבעה עשורים ליצור מוזיקה, להישאר מעודכן ולהתחבר למבוגרים וצעירים כאחד. אני שואלת איך זה אפשרי. "אני לא מנסה להיות עדכני. אני עושה מה שאני מרגיש שצריך לעשות, ניזון ממה שיש בתוכי. זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות. זה בנפשי, בדמי, ברוחי ובאצבעותיי".
לאורך השנים תמך פוליקר במוזיקאים, כתב והלחין להם. הכי מתבקש לשאול אותו מה יותר קל – לשיר או לכתוב? "אין מקום להשוואה", הוא אומר, "לעלות על במה ולשיר מצריך הכנה, חימום קולי, סנכרון עם הלהקה בנגינה ואנרגיות מסוג אחר. להפיק מוזיקלית מצריך בניית הרמוניות קוליות, אקורדים, מקצבים, כלי נגינה, תכנותים על השירה והרבה פרמטרים אחרים שצריך לקחת בחשבון".
על השאלה אם הוא מעריך יותר מוזיקאים שמעדיפים את הדרך הארוכה והקשה על כוכבי הריאליטי, הוא משיב: "כשיש לך את זה, זה לא משנה מאיפה הגעת לתודעה. בסופו של דבר זה מגיע. זה תלוי במי שאתה ומה שאתה. נהניתי מאוד מכל שיתופי הפעולה שעשיתי ובייחוד משיתוף הפעולה האחרון עם שלומי שבת. שלומי איש מצחיק וחם, זכיתי בחבר ולא רק בקולגה לתחום".
האם אתה חושב שיכולת להיות שופט באחת מתוכניות הריאליטי של המוזיקה?
"אני לא בנוי לזה. אני לא מסוגל להעביר ביקורת על אמן צעיר ולהטיח בפניו דברים קשים".
איזה טיפ היית נותן למוזיקאי בתחילת הדרך?
"לא לוותר לעצמו. להיות הוא. להאמין במה שהוא עושה – אם זה טוב ומרגש, זה יגיע. אין גיל להצלחה. אני התחלתי את הקריירה שלי בגיל 32. אם אתה טוב, אתה תפרוץ".
האם יש פסגות נוספות שבכוונתך לכבוש?
"כמובן. עוד לא כתבתי את השיר הכי טוב שלי".
