במשך שנתיים נדד בני סמאי מכפרו באתיופיה עד שהגיע לישראל. אלפי קילומטרים, סכנות חיים, שוד ואלימות היו חלק משגרת יומו כשעשה את דרכו לישראל שבה הוא משרת כיום במשטרת זבולון כשוטר קהילתי לקהילה האתיופית.
"העלייה שלנו לא הייתה מתוכננת, ראינו רק את המטרה להגיע לישראל" הוא מספר "הגיעו אלינו שמועות, שמענו סיפורים על ירושלים, ההיסטוריה התנכית שהיו מספרים לנו על 12 השבטים. אז התחילו להגיע מכתבים מהראשונים שהגיעו לארץ ומהמכתבים הבנו שהמדינה קיבלה אותם יפה. היינו שלושה חברים מהבית ספר בני 15 שאנחנו רוצים להגיע לישראל". בשקט ובהיחבא החלו סמאי וחבריו לאסוף כסף על מנת לשלם למורי הדרך שיובילו אותם לישראל.
בשלב שבו החליט להגיע לישראל הבחין סמאי שחברים אחרים, בוגרים יותר "נעלמים" מהכפר והבין כי הם בדרכם לישראל. כשאספו מספיק כסף לשלם למורי דרך יצאנו מהכפר עם ציוד מועט שכלל אנטיביוטיקה וכד מים. "ידענו שיהיה קשה ושזו תהיה דרך ארוכה ומסוכנת שתעבור דרך סודן". רק לפני שעזב את הכפר סיפר להוריו על כוונתו להגיע לישראל.
מאותו רגע החל מסע של אלפי קילומטרים שנמשך על פני שנתיים. במהלך המסע חבר מסאי לקבוצה של אנשים שגם עשו דרכם לישראל ואת המסע לסודן עשו במשך יותר מחודש של צעדה לילית שקטה מחשש להתקפות של שודדים ומחשש שיתפסו על ידי שלטונות אתיופיה. "היו בדרך כל מיני כנופיות וכל כנופייה רצתה את החלק שלה כדי לתת לנו לעבור. היו מקרים שהיו יריות והיינו שוכבים על שהיריות ייפסקו" מספר סמאי שזיכרונות המסע חרוטים בראשו. כשחצו את הגבול לסודן נעצרו על ידי חיילים והועברו למחנה פליטים.
בסודן נאלצו סמאי וחבריו להחביא את השמות העבריים שלו ולהזדהות בשמות מוסלמיים על מנת שלא ייפגעו. כמעט שנתיים של פחד שהה סמאי במחנה הפליטים עד שבאמצעות הצלב האדום נוצר קשר עם ישראל והיהודים שהיו במחנה בפליטים הוטסו לישראל. סמאי הגיע לארץ בגיל 17 ושנה לאחר מכן כבר התגייס לשירות בהנדסה קרבית. אחרי השירות התחיל לעבוד בבתי הזיקוק ומשהבין כי אין כוונה לקבלו כעובד מן המניין הגיש בקשה להתקבל למשטרה במסגרת פרויקט של גיוס עולים חדשים למשטרה.
סמאי משרת במשטרה כבר 25 שנה. הוא החל במחלק הסיור, עבר ליס"מ ולאחר מכן למחלק הנוער במשטרת זבולון. לפני כשנתיים, בעקבות ההפגנות הקשות של עולי אתיופיה במחאה על יחסה של המשטרה לבני העדה, הוחלט במשטרה על שינוי גישה ומינוי מש"קים שיהיו מגשרים בין המשטרה לבני העדה על מנת להוריד את המתיחות ולנסות לפתור בעיות ייחודיות לבני העדה. לפני שנה וחודשיים מונה לתפקיד מש"ק של הקהילה האתיופית בתחום תחנת זבולון "ברגע שנכנסתי לתפקיד ידעתי שאני הולך לעבוד קשה. לקחתי את זה כמשימה אישית, כשליחות וזה מאתגר כי זה לא קל, זה קשה מאוד".
סמאי עבד קשה מאוד בתחילת הדרך בקרב בני העדה על מנת להסביר על עבודת המשטרה, חיזוק הקשר בין הקהילה למשטרה, הרצאות וטיפול ראשוני בעבריינות, בעיקר בקרב בני הנוער. אחת ההצלחות שלו היא שילוב של כמה עשרות מבני העדה בסיירות ההורים ברשויות המקומיות. בעיה קשה שבוערת בעצמותיו היא שינוי יחסם של בני הנוער למשטרה אחרי שנים של טענות לקיפוח. "מרגע העלייה של בני העדה היה צריך להתארגן לקבל אותם ולקלוט אותם כמו כשצריך" אומר סמאי שהיום מתמודד עם ההשלכות של הקליטה הבעייתית של יהודי אתיופיה "הציבור הישראלי צריך להכיר את התרבות והמנטליות של העדה האתיופית". על ניסיונו האישי באפליה הוא אומר "אני לא מגדיר את האפליה כגזענות, אני מגדיר אותה כחוסר תקשורת, חוסר הבנה, חוסר שיתוף פעולה".
כיום, בתפקידו, מנסה רס"ב סמאי לשנות את מערכת היחסים בין העדה האתיופית למשטרה ועל אף הצעדים המבטיחים שנעשו עד כה עדיין קיים גבול שברירי שעלול להפר את האיזון שנבנה. סמאי יודע שהדור הצעיר של העדה קובע את הטון הציבורי ומאמצים רבים מושקעים על מנת ליצור אמון בין הצדדים. במשטרה מקווים כי הצעד הזה יוכיח את עצמו ויביא לשילובם של רבים מיוצאי אתיופיה בזרועות המשטרה ובסיירות ההורים העירוניות.
