"הוא היה הנר שדלק לפני כל המשפחה"

לפני 50 שנה, ביום החמישי של מלחמת ששת הימים, יום שחרור ירושלים, יצא הנווט אלכסנדר (אלכס) מלצר מקרית חיים לגיחה בשמי עיראק. מטוסו הופל והוא לא חזר. רק שנים לאחר מכן גילו שני אחיו, שהוא צנח, נפצע, אבל היה חי. באופן מצמרר ביותר, לפני כשנתיים, נפטר דני ענבר, אחיו של אלכסנדר, בדיוק ביום שבו נהרג ובאותן השעות. האח הצעיר צביקה (ציקי) ענבר, משחזר ומבטיח להמשיך להנציח.

עדה ואריה מלצר היו מראשוני קרית חיים. נולדו להם שלושה בנים, אלכסנדר, דני וציקי, 70. "הילדות בשנות ה~50 וה~60 בקרית חיים הייתה ילדות של הרבה להיות בחוץ", נזכר ענבר. ענבר עברת את שמו בעקבות אחיו הגדול, שעשה זאת בשנות ה~60, כשבן גוריון ביקש לעברת את שמות המשפחה.

ענבר: "בילינו שעות בבית יציב, בנוער העובד והלומד, הרבה טיולים בטבע, מפגשים עם חברים, קריאת ספרים והכנת שיעורים בזמן, כי זה היה המוטו של אמא שלי".

ניווט להצלחה

לדברי ענבר, אחיו הגדול אלכס, ניווט את עצמו מגיל צעיר מאוד לכיוון ההצלחה בחייו. "הוא היה תלמיד מצטיין, לא ספורטיבי כמו דני וכמוני, אבל דחף אותנו ללמוד. כשהיינו צעירים היה כאן, בסמוך לרחוב בן צבי, מסלול דאייה, שם אלכס למד את המקצוע ובנה טיסנים במו ידיו. הוא למד בבית הספר בסמ"ת בחיפה, ובכל בוקר היה מגיע נהג לקחת אותו ועוד כמה חברים לבית הספר. אלכס היה יוצא מהבית עם 10 סנדוויצ'ים".

האח הגדול סיים את הלימודים בבסמ"ת בהצטיינות, במגמת אלקטרוניקה וחשמל. הוא קיבל זימון לקורס טיס, עבר את הבחינות בתל נוף ומאוד רצה להיות טייס. במהלך הקורס התגלו אצלו בעיות בריאותיות, והוא סיים את הקורס כנווט.

ב~1963 הוא שובץ לשרת בבסיס רמת דוד והצטיין בעבודתו הדיסקרטית, שהייתה אז לצלם את כל שמי המזרח התיכון. "אלכס צילם גם את איראן של אז ואת מוסקבה והכין את מבצע 'מוקד', מבצע ההתקפות של חיל האוויר, שפתח את מלחמת ששת הימים בתקיפת כל שדות התעופה _ בסוריה, בירדן ובמערב קהיר. בדיוק באותה התקופה הוא נרשם והתקבל, על חשבון חיל האוויר, ללימודי הנדסת חשמל בטכניון, אבל אז הכל נעצר כי כל המדינה הייתה בהכנות לקראת המלחמה".

באותה השנה נישא אלכס לנחמה נדיב, אף היא בת קרית חיים. החתונה התקיימה בבית כץ בקרית ביאליק ולאחריה, השניים התגוררו בבית הוריה של נדיב ברחוב הנוטר בקרית חיים. בהמשך קיבל הזוג הצעיר דירה בבסיס רמת דוד. ענבר: "הייתי ילד, אבל אני זוכר ביקורים קצרים שלו בקריה, אני זוכר ביקורים אצלו בבסיס. הוא היה איש צנוע, לא דיבר הרבה".

הימים היו ערב מלחמת ששת הימים, ובארץ הורגשה אווירת המלחמה. מבצע "מוקד", אותו הזכיר ענבר, היה המבצע שפתח את המלחמה, במהלכו הופצצו שדות התעופה של צבאות מדינות ערב וכך, למעשה, שותק כוחם הצבאי. חלקו של אלכס במבצע היה לאסוף מידע על כל שדות התעופה וצילומים אוויריים.

"אני זוכר שאלכס היה אצל ההורים בבית. היה מצב חירום, ואמא הרגישה משהו, אבל הוא אמר לה שהוא לא יכול לספר. הוא רק אמר לה: 'אנחנו מוכנים ואנחנו ננצח, ולא הרחיב יותר. באותה התקופה, שירתתי כמ"כ קולט בבקו"ם וכשפרצה המלחמה, צלצלתי אל בית ההורים, אבל לא ענו לי שעות על גבי שעות. לא יכולתי לעזוב את הבסיס וצלצלתי לדני אחי, שאמר לי: 'תבוא מהר אליי הביתה, אלכס נעדר בשמי עיראק'. זה היה ביום שחרור ירושלים, חמישה ימים אחרי פרוץ המלחמה".

הארון על הגשר

כחייל צעיר, זוכר ענבר את הנסיבות שהובילו למצב שנועד לשתק את חילות האוויר של מדינות ערב. "נשלח מטוס רוסי שהפציץ ברמת דוד את הבסיס ובתל אביב, ואפילו נהרגה אישה אחת. לכן, הוחלט לעשות מבצע לשתק אותם. הגעתי אל בית ההורים של נחמה, אשתו של אלכס. כולם ישבו עם מפקד הטייסת, לוי צור, והוא בכה. חיכינו שבועיים, ואז הירדנים קיבלו דיווח מהסעודים שנמצאו שתי גופות. שבועיים וחצי חיפשו אותם, נשלחו מטוסים. אז הודיעו לנו שאלכס נהרג".

בבירורים שערכו האחים ענבר לאורך השנים, הם גילו כי יצא מבנה של שישה מטוסים, כשאחיהם הוא הנווט היחידי שטס במטוס שהיה ראש הלהק. "שלושה מטוסים הופלו ושני טייסים נלקחו בשבי. אותם שבויים, סיפרו אחרי שנים, שבזמן שצנחו, הם ראו את המטוס של שלמה קרן, שאלכס היה הנווט שלו, אפוף בלהבות אבל טס. אני מניח שעל פי מבנה המטוס, הנווט קפץ קודם, ובגלל זה אחי נפצע, כי עד שקרן קפץ, המטוס כבר היה נמוך ולכן הוא נהרג במקום".

בבית בקרית חיים לא ידעו באותם הימים מה הן בדיוק נסיבות האירוע שהוביל לנפילתו של בנם במבצע ההרואי אליו יצא. "בבית הייתה אי בהירות. לא ידענו מה לעשות עם עצמנו", נזכר ענבר, "אורלי הבת של אלכס הייתה בת שנה וחצי, הבית היה מדוכא וריק מתוכן וחיכינו לתשובות. אחרי שבועיים וחצי, קיבלנו את הבשורה המרה ששני הארונות מועברים בגשר אלנבי. אמא שלי לא האמינה שיחזירו אותם, כי הירדנים היו מכניסים אבנים לארונות. איש חיל האוויר, יעקב אגסי, שהיה חברו ומפקדו של אחי, פתח את הארון על הגשר ווידא שהגופות בפנים".

שלמה קרן ואלכסנדר ענבר נטמנו בהלוויה צבאית. ענבר נקבר בבית העלמין הצבאי בחיפה. "ההלוויה הייתה מאוד גדולה, היו חברים מהרחוב, מהשכונה, חברים לנשק, מפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד היה גמור, ולנו נגמרו החיים. ההורים שלי נשברו. אמא שלי הייתה נוסעת יום יום מקרית חיים אל בית הקברות בחיפה. באותה תקופה שירתי בקבע, ודני, שכנראה גילה את זה, החל להסיע אותה לשם כל יום. אבא שלי המשיך לעבוד, דחפנו אותו לזה, אבל אמא כל הזמן בכתה, נסגרה מאוד, לבשה שחורים וענדה את התמונה שלו. בגיל 65 היא נפטרה מסרטן".

הכתבה של זאב שיף

יום אחד התפרסמה בעיתון "הארץ", כתבה של הכתב הצבאי הוותיק זאב שיף, שנלקחה מספר שפרסם באותם הימים על החלק של חיל האוויר במלחמת ששת הימים. "החלטתי לקרוא את הספר. כך גיליתי בפעם הראשונה שאלכס נפצע קשה ונפטר רק בדרך אל בית החולים. הראיתי לדני והוא לא האמין. צלצלנו לשיף וקיימנו איתו שיחות והוא כיוון אותנו לדבר עם אנשים שפעלו איתו באותו מבנה מטוסים נוראי. ככה גם הגעתי לראש ענף נפגעים, שכיוון אתנו לקבל עוד פרטים של אחי, כמו תעודת חוגר ותעודת הזהות שלו, שלא הסכימו להחזיר למשפחה כשהוא נהרג. נתנו לנו את התיק האישי שלו, שהוא מצונזר ומלא במחיקות, יש את הציונים שלו וזה שקיבל פעם קנס מהירות כשנהג ברכב צבאי. קיבלתי גם ספר עם כל התקיפות שלו בעיראק ובירדן, אספנו כל מיני דברים במהלך השנים".

לדברי ענבר, למרות שדבר לא נאמר למשפחה בזמן אמת, צה"ל ידע שאלכס לא נהרג במקום. "אני משוכנע שחיל האוויר ידע שאלכס לא נהרג בצניחה. זאב שיף דיבר עם הירדנים, שסיפרו לו על זה במפגש עיתונאים בלונדון. קרן היה טייס נועז מאוד. יום קודם הוא הפציץ בלוקסור בדרום מצרים עם הרצל בודינגר. כנראה שהוא ניסה להנחית את המטוס וחיפש שטח מישורי. המטוס לא התפוצץ, הוא התרסק".

כל השנים התעסקו האחים דני וציקי ענבר במוות של אחיהם הבכור, חיפשו עוד ועוד פרטים. אגב, דני ז"ל וציקי הם דמויות מוכרות בקרית חיים, בעיקר בשל מעורבותם בספורט המקומי. דני ענבר ז"ל כיהן כיו"ר אגודת הקרייתים.

"דני ואני כל הזמן התעסקנו עם השכול. גם לאחר שדני נפטר, אני, כאיש קבע בחיל האוויר, המשכתי לתחקר, אמנם בצורה מעודנת, אבל אספתי עוד פרטים וגיליתי את גודל התרומה של אלכס לניצחון במלחמת ששת הימים. דני ואני עשינו טורנירים של כדורסל לזכרו, אפילו ברמת דוד. הוא היה האח הבכור שלנו והוא היה הנר שדלק לפני כל המשפחה ולא הספיק לעשות כלום. היה רק בן 27. זה פספוס שלו ושל המדינה, כי הוא הצטיין בתחום הצילום והניווט והתקבל לטכניון והיום בטח היה משהו רציני.

"ביקשנו מחיל האוויר להעניק עיטור מופת לאלכס עבור תרומתו במלחמת ששת הימים. בתשובה שקיבלנו מראש להק כוח האדם בחיל האוויר, הוא כתב: "אין לי ספק שמדובר בלוחם מהשורה הראשונה של חיל האוויר. אלכסנדר ז"ל שימש כנווט בתקופה בה עוצב המקצוע ובך תרם לעיצוב מערך שלם של נווטים. אלכסנדר ז"ל ביצע את המוטל עליו בצורה מעוררת הערכה ובהחלט לכם, אחיו הצעירים, יש במה להתגאות".

"לא הפסקנו להנציח את אלכס מאז שנהרג וגם אחרי שדני נפטר ונותרתי אחרון במשפחה, אמשיך לעשות כל שאוכל כדי להנציח את אלכס, שנהרג בהגנה על מדינת ישראל, ביום שחרור ירושלים".