בחדר העבודה שלי, מעל המחשב, תלויה תמונה ממוסגרת בגודל מטר על מטר. בתמונה נראה מוחמד עלי לבוש במכנסיים לבנים, רוכן מעל סוני ליסטון ששוכב על הרצפה במכנסיים שחורים. התמונה צולמה בשנת 1964, כאשר עלי ניצח בנוק אאוט קטלני את ליסטון והפך באותו הרגע לאגדת ספורט בת 50 שנה. עלי נראה במיטבו, כמו אל מלחמה יווני קלאסי, שרירי, בריא, עוקץ כמו דבורה. ליסטון נראה קורס, רק מחכה שיגיע הצלצול הגואל ויפנו אותו מהזירה. אם תרצו, משהו כמו פחות משני מטר מפריד בין הפרצוף המפסיד לפרצוף המנצח ובתווך כל תמצית החיים שלהם ואולי גם שלנו.
עלי בעיני רבים הוא גדול הספורטאים בכל הזמנים בגלל אישיותו הסוחפת שלקחה את אמריקה למחוזות אחרים, גם במאבקם של השחורים וגם במאבק נגד מלחמת וייטנאם. האיש, שתאריו נשללו עקב סירובו לשרת בווייטנאם, הפך ברבות הימים למוביל חברתי שאמריקה כולה, הלבנה והשחורה, התאחדה סביב אישיותו ואמירותיו והוא זכה לכבוד והערכה הראויים לו. אין ספק שמבחינה מקצועית הוא ראוי על הישגיו הספורטיביים לתואר הגדול ביותר בתחום. הקרב במנילה נגד ג'ו פרייזר, והקרב בקינשאסה נגד ג'ו פורמן היו שיאים נדירים בספורט האגרוף. במותו השבוע, אחרי יותר מ~30 שנה של מאבק בפרקינסון, שכנראה קיבל כתוצאה ממכות בראשו, עלי הוכיח שהוא ספורטאי אלמותי, אולי באמת הגדול בכל הזמנים ובכל התחומים של הספורט. כשאני מביט מפעם לפעם בתמונת הקרב שתלויה בביתי, מהתקופה שהייתי נער מעריץ של קסיוס קליי שהפך למוחמד עלי, אני רואה מול העיניים איך עוברת לה תהילת עולם, גם של המפסיד וגם של המנצח, תמונה ששווה יותר מאלף מילים.
