היא בת בכורה לתשעה אחים ואחיות, משפחה מוסלמית, שגדלה עם אמא נורה בלב שכונת טרומפלדור בנהריה, לצד אבא שלא נכח לאורך השנים. הילדות בפנימיות, הרצון לחזור הביתה, החיים כערבייה בנהריה, הגזענות, האלימות, הרצון להצליח, החלום להיות מיילדת, האמונה הגדולה מאילן אופנהיימר ומהבית החם מפינגוין, עד ההגשמה העצמאית כמנהלת מחלקת יולדת במערב אפריקה. זה סיפור חייה המרגש של אומיימה חליפה.
חליפה בת ה~32 מגשימה את חלומה הגדול כמנהלת מחלקת יולדות בבית חולים ישראלי במערב אפריקה. לפני חודשיים היא ארזה את חייה בארץ, ביחד עם בעלה עמאר ושני בנותיה לין ואיה, והמשפחה עברה להתגורר בגינאה המשוונית.
חייה כיום שונים ממה שחוותה בארץ. היא מתארת כיצד היא עוברת בין נהרות אפריקה, מביטה סביב בנשים שעדיין מכבסות בנהר, מטפלת בנשים הכורעות ללדת, נתקלת בסיבוכי לידה, שעליהם רק קראה ולמדה בספרים, ומתמודדת עם קושי תרבותי רב וגדול. המטרה שלה עכשיו היא לייצר חווית לידה שונה וטובה בקרב הנשים המקומיות.
חלום, שליחות, הגשמה
"החיים באפריקה הם כמו בקיבוץ. פתאום יש לנו זמן למשפחה. בתוך בית החולים יש לנו דירות, בית החולים מאוד מפואר. הבנות שלי לומדות בבית ספר ישראלי ובעלי עובד כרוקח", מסבירה חליפה על החיים החדשים שבחרה, "בארץ היינו עסוקים ביוקר המחייה, זוג במעמד הביניים שמגדל שתי בנות, עובדים במשמרות, לא מצאנו זמן ביחד. העבודה המקצועית תורמת לי המון. בארץ לא אראה לעולם סוגיות רפואיות שאני נתקלת בהן כאן, כמו מומים מולדים, נגיפים, תרבות אחרת. למיילדת כאן יש חופש מרחב פעולה וזה תורם לי המון. בארץ הספקתי להתקדם ולהרצות בבית ספר לאחיות וזה הישג מקצועי עבורי, כי אני די צעירה בתחום, אבל הרגשתי שאני לא רואה את האור בקצה המנהרה. עד שהגיע ההצעה למעבר למערב אפריקה, שפתחה בפניי עולם ואפשרה לי לחלום ולהגשים את כל מה שאני רוצה עבור האחר, עבור בנותיי, עבור משפחתי".
בנקודת זמן בראיון הטרנסאטלנטי עוצרת אומיימה ונזכרת למה רצתה להיות מיילדת. החלום הגדול ללמוד רפואה עוד תלוי ועומד, והיא עוד תגשים אותו.
"בגיל 17 אמא שלי נתקפה צירי לידה ונסעה ללדת את אחותי עדן בבית החולים בנהריה. אחרי מספר שעות היא מתקשרת אליי ואומרת שלא מתייחסים אליה. לקחתי מונית נסעתי לבית החולים, רציתי להיכנס ללידה. אמרו לי 'אסור, את ילדה'. כל מה שרציתי זה את אמא שלי, הרגשתי שאני צריכה להציל אותה. ואז יצאה מיילדת שאמרה לי 'אני אדאג לאמא שלך'. ישבתי ארבע שעות בחדר המתנה עד שאמא ילדה והכל היה בסדר. באותה נקודת זמן הבנתי שזו תהיה השליחות שלי. היום שהגשמתי אותה יש לי רגישות יתרה למשפחה מסביב".
לאום, פרנסה, פינגוין
חליפה גדלה בשכונת טרומפלדור בנהריה, כור היתוך של עולי גלות, שהפך לקיבוץ גלויות. אביה חוסיין ראחל היה קצין הבדואי הראשון בצה"ל וסיים את שירותו בדרגת תא"ל. מקור משפחתה הוא מהכפר הבדואי ערב אל אמרשה בגליל המערבי. אמה היתה האשה השנייה של אביה.
משפחת חליפה מוכרת גם בזכות אחותה סלמה חאל, הדוגמנית הבדואית הראשונה בארץ, שכיכבה לפני עשור בקמפיין של חברת דיזל, וכיום עובדת בחברת הייטק מובילה.
מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא התבגרה מהר, ויתרה על ילדות והיתה עסוקה בעזרה בפרנסת הבית. כבר בגיל ההתבגרות היא החליטה שאת חייה היא מעצבת מאותה נקודות זמן. בגיל 15 עזבה את הפנימייה שנשלחה אליה וחזרה לבית אמה. בעוד שחברותיה וילדות בנות גיל היו עסוקות בשופינג ובפנטזיות, היא חיפשה עבודה אחרי שעות הלימודים, בכדי להביא פרנסה. במסעדת פינגוין בנהריה היא פגשה לראשונה את הבעלים אילן אופנהיימר.
חליפה: "תמיד נלחמתי להיות שווה, לצאת מהמעגל של סוג ב'. התחלתי בחיים נורא קשים מבחינה חברתית. חיינו בשכונת טרומפלדור וחווינו גזענות משלב בית הספר ואילך. למרות שעשיתי שירות לאומי בארץ ואבא שלי היה תת אלוף בצבא, עדיין ראו בי את ה'בת של הבדואית'. היתה המון אלימות כלפינו. גם מדיניות הרווחה של עיריית נהריה לא היתה תומכת. יום אחד הוציאו אותנו מהבית לפנימיות. פשוט לקחו ילדים והעבירו אותם לחינוך אחר של המגזר הערבי, כי זה הכי קל לעשות. שמו אותנו בפנימיות ערביות ושם קראו לנו יהודים, כי לא ידענו אף מילה בערבית. זה היה קונפליקט וסיוטים, כי הזהות התבלבלה וזה לא עניין אף אחד. אני נזכרת בזה והלב שלי נצבט. בגיל 15 החלטתי שאני בפנימייה לא נשארת. חזרתי הביתה לעזור לאמא שלי. מקומי היה שם.
"כשאתה גדל בעיר, אתה רוצה להיות כמו כולם. אילן אופנהיימר הוא מורה הדרך שלי, אחד האנשים שלא אשכח בחיי. הוא היה האבא שידע גם לתת את החיבוק. הרגשתי איתו שאני שווה בין שווים. הוא נתן לי לנהל את המסעדה, הייתי מלצרית והוא בטח בי, נתן תחושת ביטחון שאת שווה והוכחת את עצמך ואני מאד מעריכה אותו. מבחינה חברתית, במסעדה הזאת, בלב העיר, כל המשקעים העדתיים נעלמו. פגשתי את ילדי רחובות ויצמן והרצל וראיתי מציאות אחרת _ נהריינית, בחיים לא אמרו, 'את ערבייה'. בפינגוין ללאום לא היתה משמעות.
אמא, אבא, הכרה
חליפה משבחת את אמה נורה, על העצמה והתרומה שהעניקה לחייה: "לזכותה של אמי ייאמר, שיכולנו להיות פושעים וזרוקים ברחובות, אבל היא טיפחה אותנו גם כשלא היה כלום. תמיד אמרה, 'אם יהיו לכם תעודות, אתם תצליחו'. השאיפה להצלחה חלחלה בכל אחיי ואחיותיי, שכולם אקדמאיים. אמא שמרה עלינו. היא ראתה איך אנחנו מתפתלים בין החיים המודרניים בעיר לבין המסורת; כשכל החברות שלי היו יוצאות לבילויים אחרי העבודה, ואני בשם המסורת חוזרת הביתה, כדי לשמור על הכבוד. בצומת דרכים הזאת אמא שלי לא ויתרה והיום אני מודה לה".
לעומת זאת, על אביה קשה לה לדבר. בגיל 18 נתקלה בחסמים כשרצתה לרשום את שם אביה בתעודת הזהות שלה: "אבא נפטר לפי מספר שנים ולצערי לא הספקתי להיפרד ממנו. בשנים עברו, הוא לא הכיר בנו, וזה היה משבר. היינו חייבים ללכת להערכה משפטית, לבדיקות ד.נ.א. אמא שלי מעולם לא קיבלה זכויות והיינו צריכים להילחם בבית משפט בכדי לקבל זכויות. לשמחתי, בית המשפט הוציא את הצדק לאור. זה היה עוד שלב בהוכחת הקיום. אלו חיים שאתה כל הזמן צריך להוכיח משהו לכולם".
קריירה, משפחה, אמהות
בנקודת זמן מסוימת, חליפה נסעה למשך שנתיים לאנגליה והתגוררה אצל בני משפחתה. המחשבות על לימודי רפואה באיטליה התחילו להדהד. אבל אז היא פגשה את עמאר, בעלה כיום, אהבת חייה. אחרי ארבע שנים של אירוסים, הם התחתנו, בחתונה שהיא מתארת כסגירת מעגל.
"הייתי בצומת דרכים: או להקים משפחה כזאת שאני חולמת עליה, או להתמכר לקריירה ואולי להיות רווקה לנצח", היא הסבירה בטלפון, "בחרתי באהבה, כי ידעתי שהכל יגיע איתה. עמאר ואני היינו מאורסים ארבע שנים, שזה המון זמן. הוא הגיע לאמא שלי הביתה והיא אמרה לו, 'אתה רוצה את אומיימה? תיתן לה טבעת'. למרות החיים המודרניים, בנהריה תמיד שמרנו על המסורתיות.
"החתונה שלי היתה סגירת מעגל. רציתי חתונה כמו כולם, בכדי להוכיח שאני אתחתן כמו כל חברותי במגזר הערבי, משייח' דנון ומזרעה שגדלו בכפרים, ותמיד עלינו רבצה הסטיגמה. זה קשה לחיות כל הזמן בהוכחות. גם בכפר שחיינו בו במשולש, יחד עם בעלי ובנותיי, היו הבדלי מעמדות אם אתה לא מהמשפחה השולטת. החלטתי שאצלי זה לא יקרה והעברתי את בנותיי לחינוך מעורב, של ערבים ויהודים. זה מצחיק, כי באפריקה פתאום קוראים לי 'הלבנה', וכל חיי התמודדתי עם הקונפליקט הערבי~יהודי. באופן טבעי, אני מאוד שוחרת שלום. ואם רוצים שהמציאות של המדינה תשתנה, צריך לשלב יד ביד".
חיים, מות, שינוי
לקראת סוף הראיון חליפה נזכרת בפיגוע הדקירה ברעננה לפני שנה, שהתרחש באמצע תורנות שלה בבית החולים, אליו הובהלו הפצועים, היא טיפלה גם במחבל: "ברקע שמעתי קולות, 'צריך לשרוף את כל הערבים'. שאלתי את המחבל, 'מה אשם הזקן הזה, שרצית לפגוע בו?'. מאוד קשה לנטרל רגשות ולהפריד מהעבודה ולפעמים הולכים לצד ובוכים. כן תמיד רציתי לשנות את העולם".
