fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"אפשר להגיד שניצחתי"

לפני שלוש שנים התהפכו חייה של נועה ליבוביץ-חביב. אביה האהוב, העיתונאי יוסי ליבוביץ, נפטר, ובטרם הספיקה להתאבל, גילתה כי היא חולה בסרטן שד אלים. בראיון גלוי לב היא מספרת על ההתמודדות, על החיים בצל האובדן ובעיקר על הגישה האופטימית והנחישות לחזור לחיים
"למדתי לעשות רק מה שאני אוהבת". נועה ליבוביץ-חביב | צילום: דורון גולן
"למדתי לעשות רק מה שאני אוהבת". נועה ליבוביץ-חביב | צילום: דורון גולן

שום ענן שחור לא העיב על חייה של נועה ליבוביץ-חביב, 36. היא עבדה כמורה לחינוך גופני בחטיבת הביניים למדעים ואמנויות בנהריה ובתיכון רמת דוד, אישה צעירה, נמרצת, עם שיער בלונדיני גולש, שהיה סימן ההיכר שלה. ביחד עם בעלה, תומר, בעליה של האקדמיה לטניס בנהריה, גידלה בנחת את שני ילדיהם עמית, 9, ושיר, 4, בבית כפרי עם גינה פרטית במושב נס עמים, חיי קהילה תוססים והרבה חברות ילדות. משפחה ישראלית טיפוסית. עד שהגורל החליט לטרוף את הקלפים של חייה.

המהלומה הראשונה ניחתה עליה בסתיו 2016, עם פטירתו של אביה, העיתונאי ואיש התקשורת, יוסי ליבוביץ, בן 59. "במשך חצי שנה הוא סבל מכאבי ראש עזים, עד כי לא הצליח לתפקד. לאחר סדרת בדיקות, התברר שהוא סובל ממפרצת בראשו, שהייתה שם כל חייו. היה ברור שהוא יזדקק לניתוח, כמו שהיה ברור שבראשו יושבת פצצת זמן מתקתקת. אבא שלי, כעיתונאי מקצועי, ערך תחקיר ואיתר רופא ידוע שהסכים לנתח אותו. לילה לפני הניתוח, ב-9 בספטמבר 2015 הוא התמוטט בבית של חברים לאחר שהמפרצת התפוצצה וגרמה לאירוע מוחי. צחוק הגורל הוא שבאותו הבוקר ממש, הוא קנה לאמי זר פרחים וכתב לה בפתק שצירף: 'אני לא יודע אם אראה אותך עוד פעם'".

במשך חודש וחצי הוא היה מורדם ומונשם, ואז, באחד הימים פקח את עיניו, וכך נותר במשך שנה וחצי עד שנפטר. "האיש הגדול והחכם הזה שכולם הכירו", היא נזכרת בכאב, "האיש שרץ תמיד לעזור לכולם, הדמות הכי דומיננטית בבית שלנו, איש אשכולות עם מלא חברים וקשרים בכל הארץ, נותר משותק מכף רגל ועד ראש ללא תחושות או יכולת לחשוב או להתבטא. הכל נמחק. הוא הסתכל עלינו, ובזה נגמר הסיפור. רק עיניו נותרו פקוחות.

"אני זוכרת יום אחד, כשהיה בשיקום בבית לוינשטיין. באותו היום הגיע לבקר אותו חברו, העיתונאי אדי גל. אבא זיהה אותו מיד והזיז את הגוף, אבל זהו – הכרה מינימלית ולא יותר. אימא שלי שעבדה במשך 30 שנה כמורה בתיכון אורט מוצקין יצאה לפנסיה מוקדמת וטיפלה בו יום יום, אבל המערכת החיסונית שלו הידרדרה, הוא חלה בדלקת ריאות ונפטר. אני תוהה כל הזמן על הגורל הנוראי, הוא היה חלק בלתי נפרד מחיי. אבא וסבא שעוזר ושומר על הנכדים והראשון שאליו פונים כשרוצים עצה, מילה טובה. גדלנו לצידו בצל הפוליטיקה, החברים והעיתונות ואני מתכוונת להנציח אותו בכבוד הראוי לו".

"אימא שלי קיבלה החלטה לעבור לגור איתנו בנס עמים". עם אמה, יהודית | צילום: דורון גולן
"אימא שלי קיבלה החלטה לעבור לגור איתנו בנס עמים". עם אמה, יהודית | צילום: דורון גולן

הגוש הסרטני

בשנה הראשונה לאחר לכתו מיאנה ליבוביץ-חביב להתנחם, אבל הקלישאה המוכרת שאומרת "החיים חזקים מהכל", עבדה גם במקרה שלה, ובהדרגה, אספה את רסיסי חייה והחלה לבנות אותם מחדש, אלא שאז ניחתה המהלומה השנייה שעצרה את מסלול חייה ועיכבה את מפעל ההנצחה שאותו החלה לתכנן.

ימים ספורים לאחר שהמשפחה ציינה את יום השנה הראשון ללכתו של האב, היא מצאה גוש בשד הימני. בשלב הראשון, סירבה להיכנס ללחץ ופנתה לרופא כירורג. "לא פחדתי לרגע", היא נזכרת, "בחרתי להאמין שהגוש יתברר כשפיר. שלחו אותי לממוגרפיה שהייתה תקינה, כך היה גם בבדיקת האולטרסאונד, אלא שאז הגיע שלב הביופסיה, שלאחריו קיבלתי טלפון מהמרפאה וביקשו ממני להגיע כמה שיותר מהר.

"התיישבתי אצל הרופא עם אימא שלי ובעלי, והרופא בישר לי: 'אין לי דרך אחרת לומר לך. הגוש סרטני'. שלושה ימים לא יצאתי מהמיטה, הרגשתי שעולמי חרב עלי ובכל זאת, ניסיתי להיאחז בתקווה שיש כמה סוגים של סרטן ואולי יתמזל מזלי ולא אצטרך כימותרפיה. באופיי אני אדם מאד אופטימי, כמו שאבא שלי היה, אבל פחדתי מאוד מהטיפולים ובעיקר מתופעות הלוואי, נשירת השיער והתפקוד שלי כאימא. בשלב הבא עברתי בדיקה להתפשטות גרורות בגוף, חזרתי הביתה והרגשתי שאני ממתינה לרחמי שמיים. חשבתי לעצמי שרק עכשיו אבא שלי נפטר ושזו הייתה מכה חזקה מספיק, אז מה כבר עוד יכול לקרות? ואז זה קרה.

"האונקולוגית שלי בישרה לי שהגוש שנמצא בחזה גדול מאוד וכדאי לצמק אותו באמצעות טיפולים כימותרפיים. אז גם הוסבר לי שסוג הסרטן שחליתי בו הוא אלים מאוד והתפרצותו עלולה להיות קשורה לטראומה שחוויתי עם מותו של אבי. החיים עברו לנגד עיניי. נכנסתי למחלקה האונקולוגית באסותא ונדהמתי ממספר הנשים הצעירות שחולות במחלה ועוברות טיפולים לצידי".

"חלק בלתי נפרד מחיי". עם אביה, יוסי ליבוביץ ז"ל |צילום: אלבום משפחתי
"חלק בלתי נפרד מחיי". עם אביה, יוסי ליבוביץ ז"ל | צילום: אלבום משפחתי

השאלות הקשות לא הרפו ולא נתנו לה מנוח. איך תספר לילדים, מה יהיה עם השיער ואיך תתמודד עם תופעות הלוואי. "בשלב הזה הפסקתי לעבוד ויצאתי לחופשת מחלה", היא משחזרת, "שני המנהלים בבתי הספר שבהם אני עובדת וכן המורים והצוות עטפו ועוטפים אותי עד לרגע זה בכל שלב. המורים אפילו תרמו לי ימי חופשה שלהם, כדי שאוכל לפדות אותם וזה מחמם לי את הלב. המנהל שלי מבית הספר ברמת דוד, שעבר תהליך דומה עם רעייתו, אמר לי: 'נועה, השנה הראשונה קשה, אבל זה יעבור'.

"המשפט שלו היכה בי, אפילו כעסתי קצת, אבל בדיעבד אני יודעת שמה שאמר – נכון. תומר ואני הסברנו לילדים שלאימא יש אימוג'י בחזה ואני הולכת לטיפול, כי צריכים לתת לו תרופה. עד היום הם לא יודעים שחליתי בסרטן, אבל אני מתכוונת לספר להם בקרוב. עברתי סדרה של ארבעה טיפולי כימותרפיה קשים מאד שלוו בבחילות נוראיות. למזלי, אימא שלי, יהודית, קיבלה החלטה לארוז את הבית בקריות ועברה לגור איתנו בנס עמים וזה הציל אותי.".

הילדים נתנו לי כוח

טיפולי הכימותרפיה, היא אומרת, כאילו מחקו שבועות שלמים מחייה. ילדיה ידעו שאימא חולה וצריכה לנוח. חברות ילדות מהקריות סייעו לה והיו לצידה בכל התהליך, אף שבעיניה כל יום היה כאילו נצח. "ואז הכרתי חברה, בת גילי, שחלתה אף היא בסרטן ומתמודדת איתו וביחד תמכנו זו בזו. הרגשתי שאני לא לבד. אחרי הטיפול הראשון השיער התחיל לנשור. לא יכולתי להשלים עם זה. בכיתי כמו ילדה קטנה. בעצת חברה הגעתי למספרה של אבי אפללו בחיפה עם בעלי וחברתי והיו לי שתי אפשרויות – לעבור את חווית נשירת השיער או לגלח את הראש. נכנסתי לחדר. את בעלי הוציאו החוצה, המראה כוסתה, המכונה החלה לזמזם והראש גולח. התהליך לקח פחות משתי דקות ומיד בסיומו חבשתי פאה שנראית בדיוק כמו השיער שלי והיא מודבקת לראשי עד היום. מעולם לא ראיתי את עצמי עם קרחת. כשאני רוצה לטפח את הפאה אני נוסעת למספרה בחיפה. חופפים, מייבשים ואני שוב חוזרת להיות נועה. אמרתי לעצמי שהמבחן האמיתי יהיה אם הילדים ישימו לב לשינוי, והם לא. למעשה, אף אחד כמעט שלא הרגיש את ההבדל".

המראה החדש של הפאה המדויקת עודד אותה ורומם מעט את רוחה, אבל לפניה היו עוד 12 טיפולים נוספים שגרמו לה כאבים חריפים במפרקים. "היו ימים שלא הצלחתי ללכת מהחדר למטבח, ולמרות זאת הילדים נתנו לי כוח ויצאנו לטיולים בשבתות. רציתי להיות כמה שיותר נוכחת. בעלי, תומר, הוא מלאך שלקח אחריות מלאה על הבית. איש נדיר שראה אותי ותמך בי במצבים לא נעימים, אני יודעת שגברים יכולים להתמוטט במצבים כאלה, אבל לא תומר".

ארבע בנות בכיתה אחת

בתוך תקופת ההתמודדות גילתה ליבוביץ' כי שלוש מבנות כיתתה בבית הספר אורט ביאליק, חלו אף הן בסרטן השד. אחת מהן, שעברה את דרך החתחתים של השנה הראשונה, נחלצה לעזרתה וסייעה לה בתהליך, וכל הארבע נמצאות בקשר ומתייעצות זו עם זו בקשר לטיפולים, בחירת רופאים וכו'. "קשה לי להכיל את הנתון הזה – ארבע נשים מאותה כיתה, כולן חולות באותה מחלה. אני חושבת שבשלב הזה הבנתי שאני רוצה להראות לנשים שהתהליך קשה, אבל אפשר להיראות במיטבך ולעבור את זה. בחרתי לא להישאב לדיכאונות ושימרתי אורח חיים כמעט רגיל, כי לא התייחסתי לעצמי כחולה. היום כשאומרים לי את המילה 'סרטן' היא כבר לא מפחידה אותי".

הפחד הראשוני התחלף, כך נראה, ברצון למנוע מאחרות את הסבל עד כמה שניתן. "זו קריאה לכל הנשים הצעירות ללכת להיבדק ולעשות גם בדיקה גנטית, זה חשוב לא להתכחש למציאות. גם אני אמרתי 'לי זה לא יקרה', כי חשבתי מה הסיכוי לחלות בסרטן השד בגיל כה מוקדם? אבל בעצם, הכל החל לפני שלוש שנים, כשקרובת משפחה שלי חלתה בסרטן וגילו שהיא נשאית של הגן. היא התקשרה אליי וסיפרה שגילו אצלה את הגן ולכן חשוב שכל בנות המשפחה ייבדקו.

"הייתי בת 32, אם לתינוק ונבדקתי אצל כירורגית שד, ואמרו לי שהכל תקין, אבל הציעו לי לעשות בדיקה גנטית כדי לבדוק האם אני נשאית של הגן. את הבדיקה לא עשיתי בשל אילוצי החיים ובעיקר בשל דחיינות, ואז אבא שלי חלה והנושא הוסר מסדר היום".

עם הבעל תומר והילדים עמית ושיר | צילום: עצמי
עם הבעל תומר והילדים עמית ושיר | צילום: עצמי

בתום סדרת הטיפולים הכימותרפיים הייתה לליבוביץ דילמה לא פשוטה: להסיר בניתוח רק את הגידול שהצטמק או לעבור תהליך כריתת שדיים מלא כדי למנוע את הישנות המחלה בעתיד. בזמן שהתלבטה בין האפשרויות, היא חיפשה חומר מקצועי ונחשפה לנתונים סטטיסטיים שמצבעים על כך שבמקרה של הסרת הגידולים בלבד, המחלה חוזרת ב-50 אחוז מהמקרים אצל נשים שנושאות את הגן, מה שהוביל אותה להחלטה אמיצה לכרות את השדיים ואת השחלות. "אני לא חוזרת לזה", היא מדגישה בנחרצות, "סרטן לא יהיה לי שוב, יש לי שני ילדים ואני רוצה שאימא שלהם תהיה נוכחת בכל שלב בחייהם. אני זוכרת שישבתי ליד מיטתה של בתי בלילות והתפללתי שהיא לא נושאת את הגן הזה – כמוני. בהזדמנות אחרת, בעלי ריגש אותי כשאמר: 'נועה שלי, אני צריך אותך בחיי'".

"דומה, אבל לא שלי"

לפני כארבעה חודשים עברה ליבוביץ את הניתוח לכריתת השדיים. "נכנסתי לניתוח הזה בביטחון מלא. המנתח שלי היה ד"ר ערן בר מאיר. הוא ניתח אותי במשך חמש שעות ולאחר שכרת את השדיים, ערך שחזור שלהם ביחד עם ד"ר אניה ברודצקי. אני זוכרת שאנשים באו לבקר ולחזק אותי ובסוף יצאו מחוזקים בעצמם. רק אחרי הניתוח נשברתי. יצאתי ממנו עם משהו אחר שהוא לא שלי, אולי דומה, אבל לא שלי.

"ההחלמה מהניתוח הייתה קשה מאוד. במשך חודשים ישנתי על הספה בסלון, לא יכולתי לשכב על הבטן. היום, אני משתקמת לאיטי. בתוצאות הביופסיה שבאה אחריו התברר שנשארו תאים סרטניים באזור הגידול ולכן ניצבתי שוב בפני החלטה – להיכנס שוב לניתוח ולכרות את הפטמות או לעבור סדרה של הקרנות.   בחרתי באפשרות השנייה. כל יום אני נוסעת לתל אביב לסדרה של 23 טיפולי מנע, ועכשיו, אפשר להגיד שניצחתי.

"במקביל, הוזמנתי להשתתף במחקר ייחודי שנערך בשבע השנים האחרונות העוסק בתרופה למניעת גרורות טבעיות. במהלך השנה הקרובה אשאר במעקב קפדני. החיים, כך למדתי לאחרונה, יכולים להשתנות מקצה לקצה ואת מגלה את הכוח האמיתי שטמון בך. התהליך שעברתי ביגר אותי מאוד ולמדתי לעשות רק מה שאני אוהבת ולא להיות עם אנשים שאני לא רוצה להיות בחברתם. למדתי לא לרצות יותר את הסביבה ולעשות רק מה שטוב לי. אפשר לומר שגיליתי את עצמי ואת רוח הנתינה וההתנדבות שבוערת בי. נרשמתי לעמותת 'אחת מתשע' והלוואי שאצליח להחזיר ולו במעט לכל מי שעזר לי".

בקרוב מתעתדת ליבוביץ' לחזור לעבודתה, והיא נרגשת. היא חולמת על הרגע שבו תשלים את תהליך ההחלמה לגמרי, כדי שתוכל לצאת לטיול בחו"ל. "אני מתכוונת להתנדב באסותא, היכן שטופלתי, להקים קבוצות כושר לנשים שחלו, במטרה לעודד פעילות גופנית בזמן המחלה. בתוך המאבק האישי שלי, לרגע לא הייתה מחשבה שאני הולכת למות. אם אבא שלי היה בחיים הוא בטוח היה מחבק אותי ואומר שאני אחלים, ואפילו צוחק איתי. למרות שמאז שהוא נפטר איבדתי קצת את האמונה".

לקראת סוף הריאיון היא נדרכת ומבקשת להדגיש: "תעשי לי טובה. רק שלא ירחמו עליי. אני אופטימית, נחושה מאוד ורוצה להעביר מסר לנשים אחרות, צעירות כמוני, שאפשר לנצח את הסרטן. כשעוברים את השנה הראשונה, האופטימיות חוזרת. יש שיטות ברפואה שבעזרתן הצלחתי להתמודד בתמיכת בני משפחתי ובזכות רופאים טובים וקהילה שסייעה לי בכל רגע נתון".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות