בקיבוץ אילון מתגוררת עמירה גצוב, בת 87, ניצולת שואה מגרמניה שנבחרה השנה להדליק משואה בעצרת יום השואה בבית לוחמי הגטאות. כבוד גדול עבורה להדליק היום (חמישי) משואה לזכר ששת המיליונים שנספו בשואה ביניהם אמה ואביה. לאמירה ובעלה צבי ז"ל ארבעה ילדים, שמונה נכדים ותשעה נינים. נינתה בת ה-19 שעומדת לפני גיוס לצה"ל תהיה נוכחת בטקס, דבר שמרגש את גצוב מאוד. היא מספרת כי כל ילדיה המשיכו את המורשת הקיבוצית, למעט בת אחת שלדבריה: "מתגוררת בקיבוץ ניו יורק".
עבור גצוב, אין דבר כזה סגירת מעגל, המעגל של השואה מסתובב סביב צירו. היא נולדה בשנת 1929 בגרמניה, בת למשפחה אמידה, שעסקיה נבזזו ונהרסו פעמיים על ידי הנאצים, עוד לפני פרוץ המלחמה. בשנת 1940 נשלחו יהודי האזור ברכבות אל מחנה ריכוז בפירנאים. בחודש הראשון נפטרו כ-1000 מתוך 6500 היהודים בגלל תנאי הרעב והקור שגרמו למחלות קשות.
(צילום: רותם כבסה)
המשלוח ה-33
עמירה ואימה, אידה, הופרדו מהאב וולטר והועברו בהמשך למחנה אחר בצרפת. כל בוקר הוקראו שמות בכיכר המסדרים, למשלוחים שנסעו לאושוויץ. כשהוקראו שמות עמירה והוריה, עלו לפתע אנשי הצלב האדום וביקשו להפריד את הילדים מההורים. עמירה זוכרת את הוויכוח בין אימה, שאחזה בה חזק, לאביה, שדרש למסור אותה. האב ניתק אותה בכוח מהאם, באומרו שכך היא עשויה לזכות בחייה. עמירה לא שבה לראות את הוריה. מציליה של עמירה היו ממחתרת הרזיסטאנס הצרפתית. רבים מהם היו יהודים והם דאגו להסתירה אצל משפחות צרפתיות, ולהברחתה לשוויץ.
עמירה חברה לעליית הנוער, ובשנת 1945 עלתה לישראל, לקיבוץ אילון, שם נישאה לצבי וחיה עד היום. בכל שנותיה עבדה בקיבוץ ועסקה גם בתרגום של ספרים וטקסטים מגרמנית לעברית. היא מתרגמת עבור בית לוחמי הגטאות כתבים עתיקים עבור הדורות הבאים. מרגש אותה לפתוח מכתבים ישנים, לקרוא ולחוש את האווירה ששררה אז, במלחמת עולם השנייה. בדיוק השבוע יצא לאור ספר שתרגמה מגרמנית לעברית בשם: "ילדי מתקני הדודים". בנוסף, לאורך הרבה שנים נסעה גצוב לגרמניה להרצות לילדים על השואה.
היא מספרת: "אני חיה את השואה, ישנה וקמה עם הזוועות של הנאצים, איבדתי את הוריי בגיל צעיר, כשהייתי איתם בקרון רכבת המוות בדרך לאושוויץ. למעשה אבי הציל את חיי. אחותי נשלחה קודם לכן במשלוח ילדים לאנגליה, וכך ניצלו גם חייה. היא מתגוררת שם עד היום. נשארתי בגיל 13 יתומה מהוריי. לעולם לא אשכח את הרגע הקשה הזה שאמי נקרעת ממני. זו האפיזודה הכי מזעזעת בכל שנות השואה שלי, וזה בתוכי ולא יעזוב לעולם. לכן אני פועלת מתוך תחושה של שליחות, גם בהרצאות שהעברתי בגרמניה וגם במכתבים שאני מתרגמת ומנסה לדבוק בזיכרונות של חיי. חשוב לי לציין שגם כשאני מספרת את סיפורי, לעולם לא אעשה הכללה לעם הגרמני, אלא אני מדגישה כי הנאצים ביצעו את הפשע".
אידאולוגיה לא מבוססת על חמלה.
בשנת 1945 מגיעה אמירה עם עליית הנוער לארץ . לילה אחד שהתה בעתלית ומשם עלתה לקיבוץ אילון. שם קבעה את ביתה עד עצם היום הזה.
היא נזכרת: "הביאו קבוצה של השומר הצעיר לקיבוץ אילון, זה היה קיבוץ צעיר בן 6. הכל היה מכוסה בסלעים, הייתה שממה, לעומת הקיבוץ של היום. ידעתי בתוכי שאילון זה לא המקום בשבילי, תמיד רציתי להיות ליד הכנרת, אבל זה היה המקום של האיש שלי – צבי. בגיל 18 התחתנו.
"עברנו הרבה, הכל היה בשם האידאולוגיה, לא העזנו להתלונן. גם שהייתי צריכה להיפרד מילדי הקטנים כל ערב כי ישנו בבית הילדים, והם בכו ואני איתם, זה היה קשה. אבל לא היתה חמלה, אידאולוגיה לא מבוססת על חמלה, היה שיתוף ועזרה הדדית. היום אנחנו חיים יותר כמו קהילה. בהתחלה הפרטת הקיבוץ הביסה את השכבה הבוגרת, לא ידענו להתמודד. כיום אני מרגישה לא תלויה, עושה מה שאני רוצה. חבל שזה לא קרה לפני 40 שנה".
היום, אחרי כל כך הרבה שנים, ועם כל מה שקורה, מה את מאחלת למדינה?
"אני רוצה שהמדינה שלנו תפנה פניה לשלום, אני לא בעד הרג ערבים. אני שואפת רק לטוב ולא לחזור לימים הנוראים".
