לפעמים המטבע נמצא מתחת לפנס. הקיץ הפלגתי לאיי יוון כדי לשמוע מוזיקת רמבטיקו טובה. בחורף הייתי באתונה בשביל להיכנס לסשן המועדונים המסורתי, והנה דווקא בקפריסין השבוע גיליתי מקום שהוא שמורת טבע למי שחובב בוזוקי ושירה יוונית אותנטית.
בימי שלישי בערב, בכפר קטן שנקרא קוגליה, אי שם בין לימסול לפאפוס (שעה טיסה מחיפה), נערך בכיכר הכפר מיני פסטיבל של הופעות אמנים המטיבים לשיר ולנגן על בוזוקי, בגלמה, אקורדיון וכינור. היופי נגלה גם בנוף הפיזי של המקום וגם בנוף האנושי. המוזיקה חינם אין כסף, האוכל זול, כפרי ומענג, היין והאוזו מצננים את חום הקיץ. בקיצור, פנינה אמיתית שקרובה אלינו פיזית ומנטאלית, וגם הלחות שם פחותה ממישור החוף המהביל שלנו. האנשים שהיו איתי בקוגליה וכל כך התלהבו משמורת הטבע האנושית הזאת, ביקשו ממני לשמור סוד, לא לכתוב, לא לפרסם, כדי שלא לקלקל אותה, את קוגליה החפה והתמה. אבל אני, כחובב רמבטיקו מושבע, הנאמן לקוראי הנאמנים, חייב לתת להם נקודת ציון צוננת ומענגת על מנת שהאושר הפרטי שלי יתחלק בין כולם. חוץ מזה, על הדרך אפשר לעבור בסלע אפרודיטה שנמצא לא רחוק משם, לטבול במים ולבקש בקשות בתחום האהבה והרגש. יאסו קוגליה.
