לפני 15 שנה, בשתיים לפנות בוקר, ביישוב די גדול, חמש דקות מכפר סבא, התעורר חבר שלי בביתו ששכן קרוב לגדר ליד הוואדי. שתי דמויות הסתובבו בסלון ודיברו בחושך בערבית. אחד החזיק בידו מוט פריצה. חברי לא הפעיל שיקול דעת, אלא את אינסטינקט הקיום הבסיסי שלו שפיתח בארץ הקשה הזאת ממילואים למילואים, ממלחמה למלחמה. פעם לוחם תמיד לוחם, אמר לעצמו רגע לפני ששלף אקדח וירה על הפורצים. זה היה כמו במערבון, הוא אמר, מי שדופק ראשון כדור למרכז המטרה, יחיה – וכך היה. הוא הרג פורץ, השני ברח ונעלם ובא לציון גואל. מאז אותו יום היישוב לא הוטרד יותר מגניבות. הגנבים הבינו שמי שפורץ לתחום הפרט באישון לילה – ימות. זה המסר שצריך להעביר לכל מסיג גבול. גניבה בתחום הבית והחצר שווה מוות, רק ככה אפשר לעצור את הביזיון, את חוסר האונים, את מצוקתם של אנשי הספר.
הייתי בעד שי דרומי ואני בעד כל חקלאי שיורה למוות בגונב כבשים או משאית. יפי הנפש והמחלקה המשפטית מחפשים דם, את דם הקורבן החי במקום את דם הפורץ המת.
כל מי שקרא את הספר הנפלא "הבן" על משפחת מתיישבים בטקסס בשם מקאללה, על חטיפות ואונס ורצח בסוף המאה ה-19 וראשית ה-20 יבין שאם לא נהרוג את הפורעים כשהם קטנים, הרי שרצח ואונס יהיו לחם חוקינו. אני עם כל חקלאי שהורג פורץ. נקודה.
