חשבתי בתמימותי שהריאיון הזה יהיה סטנדרטי. אגיע, נשב לשיחה אישית, אני אשאל ואתעניין, מיכל תשיב ונסכם. בפועל, הגעתי לשיחה פתוחה, כנה, מחזקת ומרגשת בה לקחו חלק המון אנשים חמים מסביבתה של מיכל. שיחה מעוררת השראה, עם אישה חזקה מאין כמותה, שבתוך הקושי הקיים מוצאת אופטימיות, מתרגשת מילדיה ומבן זוגה, צוחקת בקול וחיה את החיים ככל שמתאפשר לה.
אני נכנסת לבית משפחת ידגר שבמנוף ומגלה בית חם, פתוח, מלא באנשים שמאירים את המקום. מיכל יושבת בסמוך לפינת האוכל, לידה מחשב שמסייע לה לתקשר עם הסביבה כשהדברים שאומרת אינם ברורים. היא מתאמצת ומתעקשת להשתמש בקולה, לא להיעזר במתווכים כל עוד ניתן. אני מתיישבת מולה ומתרשמת מהעיניים הצוחקות שלה. עיניים כחולות, מבריקות ומלאות אור. אייל, בנה, יושב בסמוך ומצייר את התוכי שלהם, הוא מאזין בחצי אוזן לשיחה ומפעם לפעם, מסמן לנו שהוא מאזין, חוזר על דבריה של אמו, מסייע לנו בתקשורת. את השיחה מלווה גם שרה, תושבת שורשים ומתנדבת בתוכנית מר"ב של היחידה להתנדבות במועצה אזורית משגב, תוכנית שמלווה אנשים שחלו במחלות חיים מסכנות.
אפילו שמיכל מתקשה בתנועה ובשיח, החיוך שלה לא יורד מפניה, היא אסירה תודה על החום והאהבה שמקיפים אותה, ומרגשת אותי במיוחד בתשובתה לשאלתי איך ניתן לסייע, "יש לי הכל, לא חסר לי כלום. רק תרופה, זה מה שאני צריכה", היא אומרת.
מחלת ה-ALS (Amyotrophic Lateral Sclerosis) מביאה אט אט לשיתוק שירי הגוף. אלו האחראים על התנועה, הדיבור, הבליעה, ובסופו של דבר, גם אלו שאחראים על הנשימה והדופק. סדר הפגיעה, אגב, אינו קבוע. למחלת ה-ALS אין תרופה או מזור, והסיבות לחולי בה לא ידועות.
לפני כשנה וחצי הופיעו התסמינים הראשונים, חולשה ועיוותים בשרירים. בדיקות רפואיות הביאו לאבחנה מהירה, בעקבותיה תושבי מנוף עטפו את הידגרים בחיבוק חם. רותם ויינר, יו"ר וועדת קהילה במנוף, פסיכולוגית שיקומית במקצועה, ליוותה את מיכל בשלב הגילוי, סייעה להיערך לבאות מבחינה רגשית ופרקטית. ועדת הקהילה המקומית מלווה את הידגרים בכל תחום בו הם נדרשים לסיוע – הסעות לארבעת הילדים, ארוחות למשפחה, כביסות, גינון, הקראת ספרים למיכל, סידורים, הבאת תרופות מבית המרחקת, המורות מבית הספר מגיעות לבית המשפחה, הגננת. ההתגייסות ניכרת מאוד.
מיכל ויוסי ידגר הורים לארבעה ילדים, שלי (16), אייל (13) אופיר (11) ונווה (5). משפחת ידגר התגוררה במספר מקומות בגליל, לאחר חזרתם ארצה מקנדה. מיכל מונה ישובים רבים בהם התגוררה המשפחה – כחל, כמון, כרמיאל. כבר 12 שנים שהמשפחה במנוף. תוך כדי השיחה נכנסת לבית ביתה של מיכל, אופיר בת ה-11. עיניה של מיכל מתמלאות אור, היא צוחקת בקול מהתרגשות. אופיר לוקחת חלק פעיל בשיחה, אני מתמוגגת מהרצון שלה להסביר את אימה ושומעת את אימא צוחקת בקול מהתרגשות. מיכל מספרת בגילוי לב גם על הקשיים, בעיקר בתקשורת ובטיפול בנווה, בנה הקטן. היא מדברת, ועולות בעיניי דמעות. נווה מתגעגע לחיבוק של אימא, למשחק ולחוויות המשותפות איתה. מיכל משתדלת להיות מעורבת בטיפול בנווה ככל שהיא יכולה, היא נוכחת כשמקלחים אותו, מפעילה סמכות הורית ומעמידה גבולות כשנדרש.
כאמור, הידגרים מוצאים חשיבות מיוחדת ביצירת חוויות משותפות. נועם כהן, מדריך טיולים שמגיע לביתם עם שקופיות ומספר על טיולים מכל העולם. מיכל ומשפחתה מרבים לייצר חוויות משותפות, לעיתים אפילו ישיבה משותפת מחוץ לביתם וברכת שלום לעוברים ושבים, העיקר להיות ביחד.
לפני חודש התקיים בהיכל התרבות בכרמיאל מופע התרמה עבור מיכל ומשפחתה, שנאלצים להתמודד עם עלויות רבות בשל הטיפול הצמוד והציוד הרפואי היקר. במופע השתתפו גרייניק ואלתרמן (ילדים סורגים), עידן חביב ומופע מחווה ללאונרד כהן. מיכל מספרת על ההכנות למופע ההתרמה בהתלהבות. היא מזכירה שוב ושוב את המילים "מעניין" "נהניתי". חדוות ההפקה שלה נותרה בוערת בה. עוד, מספרת מיכל, על פנייה של דויד ברוזה שנבדקת כרגע.
היום חמישי, 12/12/19, בית הספר בהר גילון, בו עבדה מיכל, התגייס לארח יריד בו ניתן למצוא דוכני מכירה של אוכל ועוגות לשבת, מוצרי יד שנייה, דברים אמנות ועוד. במהלך היריד יופעל במקום בית קפה, יועברו הרצאות, שיעורי זומבה, טורניר כדורשת ופעילויות לילדים.
